טואור ואולמו

...שבעה ימים עשה לאורך החוף, וכל בוקר עם שחר נעור היה למשק כנפי הברבורים מעליו. כל יום עופפו לפניו, והוא בא אחריהם. הצוקים הלכו ונתנמכו בהדרימו, ופסגותיהם נתכסו עתה אדמה ועשב פורח. במזרח הצהיבו חורשות עם בוא הסתיו, אך למולו הצטייר רכס הרים והוא הולך וגבה מדי יום, פסגותיו ניצבות בדרכו ונמתחות מערבה עד שנסתיימו בהר בודד, נישא ומאפיל; קרן-מגדל שעונה על כתפים עצומות ופסגתה עטורת עננים, והיא משלחת כף מוריקה לתוך הים.
ההרים המאפירים היו שוליו המערביים של הארד וות''רין, הוא הרכס המגדר את בלריאנד מצפון, ואילו ההר הבודד היה הר טאראס, המערבי שבכל פסגות הארץ, שאת כתרו המלבין יראו מילין רבים מן הים ספנים הבאים לארצות בני-תמותה. תחת מורדותיו הארוכים שכן בימים עברו טורגון, בהיכלו בויניאמאר: זו הראשונה שבקיריות החצובות-בסלע שהקימו להם הנולדור בשנות גלותם. עוד ניצבה על תילה, נטושה מיושב; חצובה במדף-סלע אדיר הנשקף לים. השנים לא שחקוה, ומשרתי מורגות'' פסחו מעליה. רוח ומטר וכפור נתנו בה אותותיהם; טחב וירוקת כיסו כספחת את נדבכי-חומותיה ורעפי הגגות, ניזונים על האוויר המלוח ופושים בין סדקי האבן.

טואור עלה עתה על שרידיה של דרך חרבה, מעבריה עמדו תלים מוריקים ואבני-מצבה. עם רדת היום בא אל ההיכל העתיק ורם-התקורה, ואל חצרותיו סחופות-הרוח. צל של אימה לא רבץ שם, ולא נסתתר בו זדון חבוי; אך יראה נפלה עליו בשעה כשהגה באלה שדרו שם ונסתלקו, אנה איש לא ידע: אלה בני העם הגא, בני-אלמוות ובני גזירת-הגורל, אשר באו מעבר-ים. הוא פנה והסתכל לאחוריו, כאשר נהגו הם, מעבר לריצוד המים הנדים ללא הרף, לקצות האופק. משהסב מבטו ראה כי הברבורים נחתו על העליונה שבמדרגות האבן וניצבו מעל דלתות-המערב של ההיכל, כנפיהם חובטות באוויר. נדמה היה לו שהם מפצירים בו להיכנס. אז עלה טואור במדרגות הרחבות, שבקושי עוד ניכרו תחת כסות הטחב והצמחיה. הוא עבר תחת המשקוף האדיר ונכנס למעבה הצללים הנחים על בית-טורגון, ובא לבסוף אל ההיכל רם-העמודים; ואם רב-רושם נדמה היה ממרחק, הנה בעיני טואור היה עצום-מידות ומופלא מכל שראה. ירא היה שלא להעיר את ההדים הנמים בגומחותיו הריקות. אפלולית שרתה בו, מלבד קצהו המזרחי. מושב רם הוצב שם על דוכן. בצעדים חרישיים קרב אליו טואור, אך בטישת רגליו רעמה על הרצפה כמצעד צעדי הגורל, והדים רצים לפניו במעברים ובין העמודים.
הוא עמד לפני הכס הגדול באפילה היורדת, וראה כי זה חוטב מאבן אחת, ואותות נעלמים נחקקו בו. החמה שקעה, והיתה בדרגה אחת עם חלון רם תחת הגמלון המערבי; אלומה בודדת של אור הנה פגעה בכותל שלפניו, מתנוצצת על דבר שנדמה לו כרקוע מתכת. אז הבחין טואור בהתפעמות כי על הכותל שמאחורי הכס תלו מגן ושריון-קשקשים, קסדה וחרב נתונה בנדן. השריון התברק כאילו נוצק בכסף שלוטש זה-עתה ורשפים זהובים מפזים על פניו. המגן עשוי היה בתבנית זרה לו: מאורך וקצותיו מחודדים. פניו נצבעו כחול, ובאמצעיתו סומנה צורת כנף-ברבור לבנה. אז דיבר טואור, וקולו מכה הדים וקורא-תיגר, "בזכות סמל זה אקח את הכלים האלה ואשא אותם, ואקבל עלי את גזירת-גורל אשר תנוח עליהם." הוא נשא את המגן והורידו, ומצא כי הוא קל למשא ונוח מכפי שדימה, כי חוטב מעץ. את זה כיסו חרשי בני-לילית בלוחות מתכת חזקים ודקים להפליא. בדרך זו השתמר מפגעי הרוח והרקב. אז לבש טואור את שריון-הקשקשים, הניח על ראשו את הקסדה, וחגר על מותנו את החרב. שחורים היו הנדן והחגורה, ואבזמיה כסף. חגור אזנו יצא את היכלו של טורגון, וניצב על הדרגות הרמות של הר טאראס, באורה האדום של החמה השפוך סביבו. איש לא היה שם לחזות בו בשעה שהשקיף מערבה, מלבושיו מתברקים בכסף וזהב, ולא ידע כי לאחד מהאדירים שבמערב נדמה אז, והוא ראוי להיות אבי מלכי-בני-אדם אשר מעבר-ים, כי לכך יעדו גורלו. אבל בעטותו אותם הנה שינוי עברו, ולא עוד היה טואור בן הואור, ולבו גאה בו. כאשר ירד מהדלתות באו לפניו הברבורים. עוף אחר עוף תלשו נוצות מכנפיהם והגישו אותן אליו, ואת ראשם הניחו למרגלותיו על האבן. אז נטל את שבע הנוצות ותקען בעטרת-קסדתו. מיד קמו הברבורים והמריאו צפונה בשקיעה, וטואור לא שב לראותם.

טואור חש עתה שרגליו נמשכות בחבלי קסם לשפת-המים. הוא פנה וירד במדרגות הארוכות, ובא לחוף הרחב שמצפון למורדות הטאראס. השמש נטתה הימה בבואו, והנה נבלעה בענן שחור העולה מעל האופק המאפיר. צינה נישאה ברוח, הולכת ומתחזקת, מבשרת סערה קרבה. טואור ניצב על החוף והחמה כאש מעשנת בעד זעף השמים. דומה היה לו כי גל עצום התרומם במרחק, והוא קרב ומתגלגל לעבר היבשה. פליאה סימרה אותו למקומו, והוא לא ההין להניד איבר. והנה בהתקרבו התנשא הגל לרום ונשתבר פתאום, משלח לפניו זרועות ארוכות של קצף. אך במקום בו נשבר אפילה נסתמנה כנגד הסערה המתחשרת, איומה למראה: קומת-ענק קומתה, והיא אומרת מלכות.
אז שח טואור על פניו ביראה. מלך אדיר דומה היה לו שהוא רואה; כתר רם ומכסיף עיטרו, ושיערו הארוך השוטף ויורד כקצף מתברק באודם החמה. הוא השליך ממנו גלימתו האפורה שעטה עליו כדוק-ערפל וראה! לבוש היה מעיל מבהיק, עשוי ומחובר כקשקשי דג עצומים; מחגורו היה כעין הירוק העמוק, מתנוצץ כאש הניצתת על הים בליל, בשעה שצעד לאיטו אל היבשה. כי במראה הזה שוכן-המצולות, לו יקראו הנולדור אולמו, אדוני-המים, הראה עצמו בפני טואור בן הואור אשר לבית האדור, תחת צילה של ויניאמאר. את רגלו לא הציג על החוף; אך בעמדו עד ברכיו במים, דיבר אל טואור. ולקורן-עיניו הפולחות וקולו העמוק מני חקר, שכמו עלה ממעמקים, ירדה על טואור יראה גדולה, והוא השליך עצמו על החול.
"קומה, בן הואור!" אמר אולמו. "אל תירא את חרוני! לו ימים רבים קראתיך ולא שמעת, עד כי לדרככך יצאת ובאת הלום. בימי האביב צריך היית לעמוד במקום הזה, ועתה חורף-של-מגור מקדים ובא, שלוח מארצו של האויב. מהירות עליך ללמוד, ודרככך שנעמה לך לא תהיה לך עוד. לעצותי שהישאתי לא שעו, ורעה גדולה הנה באה ויורדת על עמק הסיריון: צבא של אויבים ניצב בינך לבין המקום אליו אשלחך."
"מה המקום ההוא, האדון?"
"המקום אליו שאל לבך," השיב אולמו; "למצוא את טורגון, ולראות בעיר הנסתרת. כי אתה מלובש כך למען תהיה לי לשליח; אלה האותות שהורתי להכין עבורך משכבר הימים. דרך ארוכה ממתינה לך בצל הסכנה. במעיל הזה עטוף עצמך, ולעולם אל תשליכו עד בואך לסוף מסעך."
נדמה היה לטואור כי אולמו התיר גלימתו האפורה, והשליך אליו כנף גזורה. זו נפלה לצידו, והיא כמעיל רחב שדי בו לעטפו מראש ועד קצה רגל. "בזו תהלך תחת צלי שלי," אמר אולמו; "אך אל תנסה את כוחה: במחוזות אנאר ובאשיו של מלקור לא תעמוד לך למגן. התהיה לי שליח?"
"שליחך אהיה," אמר טואור.
"מלים אשים בפיך למען תאמרן אל טורגון," אמר אולמו. "אך ראשית אלמדך חכמה, כי מפי תשמע דברים שאוזן אנוש לא שמעתם, ואפילו לאדירים מבין האלדאר לא נודעו." אז דיבר אולמו אליו בדבר ואלינור והחשכתה, על יציאתם לגלות של הנולדור ועל גזירת-מאנדוס והסתרתה של הממלכה הברוכה. "שור וראה! כי במגן-הגורל (כאשר יכנוהו ילדי-הארץ) סדק ינבע, ובחומות-האחרית פרץ יבקיע, עד לשעת השלמת-העשיה, אותה תכנו קץ-הימים. כזאת יקום בימי חלדי: בת-קול מורדת; שמץ-אור באפילת-העד. כי גם אם יראה כי בימי אופל אלה אפנה נגד רצון אחיי, מושלי המערב, הנה זה חלקי בינהם, אליו מוניתי טרם נעשתה התבל. עבים וקשויים המה חבלי-הגורל, וארוך צל האויב; וכוחי פוחת עד כי בארץ התיכונה לא אהיה אלא שמועה חולפת. המים הנשפכים למערב מתדלדלים, והמעיינות טומאו. כוחי נסוג מן הארץ, ובני לילית ובני אדם לא יזכרוני עוד מפני עוצמת מלקור. קללת-מאנדוס תחיש מהלכה: כל מפעלות הנולדור ידונו לכליה וכל תקוותיהם יכזיבו. תקווה אחרונה היא זו, אשר לא ציפו לה ולא ידעו. אתה היא, כי בך בחרתי."
"היכשל טורגון בפני מורגות'', ויכזיב את תקוות האלדאר?" אמר טואור. "ומהו שתבקשני, האדון, כי אלך אל טורגון? בדרכי אבי ארצה ללכת, לעמוד לצד המלך - אך מהו שאהין ואומר, ואנוכי בן-תמותה? שפל אעמוד לנגד שועיו הרבים והרמים, בני-המערב הנאדרים."
"אם בך בחרתי להיות לי שליח, טואור בן האדור, עשיתי כן לא מחרבך בלבד. את חן-ערכם של האדאין יוסיפו ויזכרו בני לילית עידנים ארוכים: כיצד מסרו חייהם בעדם, ולו קצרים היו אלה. לא לעשות לשמך אנוכי משלחך, כי להביא לעולם תקוה שלא נחזתה. אור לחדור בעד האפילה."
באמרו זאת גברה המולת-הסער עד שהיתה לרעם מחריש. רוח שרקה בעוז והשמים השחירו; גלימתו של אדוני-המים התבדרה כסליל-ענן. "לך עתה! פן יבלעך הים," אמר אולמו, "אוסה הוא הקרב; לדין מאנדוס הוא מציית. את זעפו אתה רואה, כי משרת הוא את הגורל." "אעשה את אשר ציוותני," אמר טואור. "אבל אם אמלט מגורלי, אילו מלים אגיד לטורגון?"
"בבואך אליו," אמר אולמו, "יבואו מלים לשפתיך, ופיך ידובב כאשר הורתיך. דבר ואל תירא! אחר זאת עשה לאשר לבך ינחך, וחן-ערכך ישאך. אחוז היטב בגלימתי, כי בה תהיה שמור. אשלח אליך אחד שאצילו מזעפו של אוסה, והוא ידריכך: אחרון לספנים באחרונה שבספינות שיבקשו את המערב, עד בוא שעת זריחת-הכוכב. לך ושובה לארץ!" רעם הרעים וברק מסמא נפרש על הים. טואור חזה באולמו הניצב בין הגלים כמגדל של כסף, מזדהר בחניתות-הברקים. אז צעק נגד הרוח:
"אלך, האדון! אך לבי ימשכני לעד אל הים."
לכך העלה אולמו קרן-ענקים, ונשף בה צליל נורא, שלשמעו היה שאון הסערה כמשב-רוח על אדוות אגמים. טואור חש שהוא נבלע בזה הצליל, ומלא בו עד תומו; כי חופי הארץ התיכונה נעלמו והוא חוזה בכל מימי התבל ממרחק שאין לשערו: מעורקי הארץ ועד שפכי-הנהרות, ומהערוצים והקילוחים עד למעמקים. את הים הגדול ראה, ממחוזותיו הסוערים השורצים צורות לא נודעות, עד מעמקיו נטולי האור. שם במעבה העלטה הידהדו קולות נוראים למשמע אנוש. מרחביו נטולי המידה הקיף, כבמבט-עיניהם רואה-כל של הואלאר: נחים בלא ניע תחת עינה של אנאר, או מתברקים בחרמש-הסהר, או נרומים להרים נשברים באיי-הצללים. עד כי הרחק בקצה האור, מעבר מניין פרסאות, חזה בהר נישא מעבר שיעור לתוככי ענן-של-אור, ולרגליו חוף יהלומים. ובעודו מתאמץ לשמוע רחש גליו של אותו חוף מרחקים, להיטיב ראות זה האור הנעלם, הנה חדל הצליל. הוא שב וניצב בצל הסערה, ברקים משתרגים מעליו בשמי השחור. אולמו נסתלק, והים רגש; גליו הפראיים של אוסה הלמו בחומותיה נבראסט.