טום שיפי על טורין טוראמבאר

עמ' 232-237

...ה'נארן אי כין הורין' נסוב סביב השאלה החביבה על טולקין: כיצד השחתה פועלת, ועד כמה מסוגל הרשע להשפיע על המנסים להתנגד לו. יתכן שהסצינה החשובה ביותר המובאת ב'נארן', שחסרה בגירסת ה'סילמאריליון', היא זו שבה מורגות משוחח עם הורין על פסגתה Regained'של 'גבעת הדמעות', ממנה נשקפות אליהם ממלכות-העולם, כמו ישו והשטן ב Paradise' למילטון. אבל דברי-הפיתוי של מורגות' אינם ממשיים. הוא מאיים להרוס את משפחתו של הורין, ולשעבד אותם לרצונו 'ולו אתם כולכם עשויים עשת'; לא תוכל לעשות כן, אומר לו הורין, כי אין בידך הכוח 'למשול בהם ממרחק'. אבל יש בידי כוח, אומר מורגות', זהו הצל הרובץ כענן: "על כל אהוביך מחשבתי תרבוץ ותייסר, כענן של גזירת-אבדון". הורין מתעלם מהאיום ואומר שבכל אופן מורגות אינו יכול לרדוף בני אדם מעבר למעגלי העולם. מורגות' אינו מכחיש זאת, כמו גם את יכולתם של בני משפחתו של הורין להתנגד; אך הסצינה כולה מותירה את הרושם שמורגות לא שיקר בכל דבריו, וכאשר הוא אומר שהורין אינו מודע למידת-עוצמתם של הואלאר, הוא מתכוון לכך. וכוחם של .(chance) 'הואלאר, כזכור מסצינת האוליפאנט, קשור למושג 'מקרה

דומה שיד-המקרה היא המושלת בטרגדיה של טורין. הוא תופס את מושבו של סאירוס ב'מזל רע', דבר המוביל להתגרותו של סאירוס, לתגובתו האלימה של טורין, ולמות סאירוס והגלייתו של טורין, וכך שלב אחר שלב לנפילת נארגותרונד (וכתוצאה מכך בהמשך לחורבן דוריאת). זו יד-המקרה שאורקים פגשו בניאנור לאחר מפגשה עם הדרקון; "מזל ביש," אומרת מליאן (ill-chance). המזל ממשיך לתעתע כאשר ניאנור פוגשת באחיה בדיוק ברגע שרגשותיו כה מעורערים, על קברה של האשה בה בגד. באותו מקום טורין פוגש במאבלונג, היחיד שמסוגל לאשר את הסוד שסופר לו. "הנה זה חסד נדיר של מזל!" קורא אז טורין באירוניה חריפה. "רצה הגורל ודבר מוזר ומחריד קרה (chanced)," אומר מאבלונג. עלילת ה'נארן' סובבת על צירופי מקרים.

זה המקום לשאול מהו צירוף מקרים (שאלה מסורתית אגב במבחני פילוסופיה באוקספורד)? על פני כל ה'נארן' דומה שלרוב מוצע הסבר כפול לכל דבר שקורה. כך למשל בנעוריו של טורין, ידידו סאדור לובאדאל נפגע ונעשה פיסח בגלל 'מזל רע או מהלומה מוטעית של הקרדום'. דומה שאין זה משנה מי מהסיבות אחראית לכך, אך אם זו האחרונה, נוכל לומר שהאשמה נעוצה בו, כמו שמורוון אם טורין אומרת: "הוא נעשה פיסח מידיו שלו, בעוון רשלנותו, כשם שהוא עצל במלאכותיו ומכלה משעותיו על זוטות שאין בהן ערך." אביו של טורין טוען שכוונתו היתה טובה: "יש ויד בוטחת ולב נאמן יכו בשוגג." הגורל תלוי באופי, אומרת האחת; תאונות קורות, אומר האחר. המספר עצמו נמנע מלחוות דעה. טורין נמלט מדור-לומין בזכות 'גורל ואומץ'; טורין והונתור חוצים את הטייגלין 'בזכות תושייתם וכוחם, או אולי היה זה גורלם'; טורין מחלים מהמחלה שהכריעה את אחותו 'כי כך היה גורלו, וכוח-החיות אשר בקירבו'. 'גורל' תמיד מוצע כהסבר, כך נראה, אך המילה עשויה להיות סתמית - משהו שאנשים אומרים כשאין להם משהו טוב יותר.

אך קיימת אפשרות שלישית, והיא שמורגות אכן היה כפי שהכריז על עצמו: 'אדוני גורלות הארדה'; בכוחו להטות את קרדומו של סאדור; הוא *אכן* שלח את המגיפה שהרגה את להלהאית'. הוא גם *עשוי* היה להתערב בגורלו של סאירוס: מניעיו של הלה היו ברורים - גאווה, קינאה, טינה כנגד ברן וכנגד כל בני שבטו; אולם לאחר שהוא אומר את המלים שפגעו בטורין, מאבלונג אומר: "דומה היה לי כי צל שלוח מהצפון נגע בנו הלילה; שים לבך, סאירוס בן אית'ילבור, שמא תעשה את רצון מורגות' ברוב גאוותך." אותו 'צל' אינו קינאה, אלא פגיעתו ה*מקרית* של סאירוס בנקודה הרגישה ביותר של טורין: רגשי-אשמתו על שנטש את אמו ואחותו מאחוריו: "אם גבריה של הית'לום כה גסים הם ופראים, מהו שיאמר על נשותיהם? כלום רצות הן כחיות פרא, כאיילות נרדפות, ורק שיערן ישמש להן כסות?" סאדור הסביר בשעתו לטורין כי חיי העבד משולים לבריחה מעדר כלבי-ציד. זהו גורל המאיים על ניאנור ומורוון. העלמה הניצודה ובגדיה הקרועים מציתה את חימתו של טורין בין הגאורוואית', ולפני סוף הסיפור ניאנור אכן מופיעה במראה הזה, רצה עירומה 'כחית-פרא שניצודה עד שלבה יפקע' - ואולי זה הדבר שמסב אליה את רגשותיו של טורין ומצית את אהבתו. אפשר לומר שהמראה הזה, החשש הזה, רודף את הסיפור כולו. בחירתו של סאירוס ללעוג לו בעניין הזה נראית כיותר ממקרית. מורגות הוא ששם את המלים בפיו. הן היו 'מילות הגורל'.

...טורין מקדים להכות שוב ושוב: כנגד סאירוס, פורווג, בלג, בראנדיר ולבסוף נגד עצמו. מניין באה הנטיה הזו? הנארן מציע שתי תשובות: האחת קשורה לאפיון הדמות והשניה ג'נרית יותר. כמו דמויות רבות אחרות בסילמאריליון, טורין הוא בן-כילאיים: אביו היה מבית האדור - בהיר-שיער, גא, 'מהיר לכעוס כשם שהיה מהיר לצחוק'; אמו היתה מבית ביאור - כהת-שיער, נבונה, מעמיקה, 'נוטה לרחמים מאשר לצחוק... בדומה לדרכם של הנולדור, ועל כן אהוב[ה] עליהם מכל'. הניגוד מעלה על הדעת את ההבדלה הגזעית האופיינית שבין ה'גרמאנים' ל'קלטים'. טורין כהה-השיער, השתקן והממעט לשכוח, קרוב יותר לאמו, אך נוח-להשפעה כאביו. דומה שחייו משולים למאבק בין שני דחפים מנוגדים. דבר נוסף המתבהר מה'נארן' (יותר מהגירסה שבסילמאריליון) הוא שהדחפים הבאים ממורוון הינם *מוטעים*. אם ננסה להתיר את סבך הגורמים לגורלו של טורין, נמצא שרבים מהם באו ממורוון. עצתו של בעלה אליה היתה 'אל תחכי!' היא נזכרה בה לאחר תבוסתו. היא לא צייתה מתוך חשש לילדתה שלא נולדה ומתוך תקווה שהורין ישוב, אבל דומה שבעיקר בגלל גאוותה: 'היא לא אבתה להשפיל ראשה ולהיות למבקשת-חסות, ואפילו בחצרו של המלך. על כן עצת הורין... לא מולאה, והחוט הראשון במטווה גורלו של טורין הנה נשזר.'

האם ובנה נפרדים אז, והגאווה מבטיחה שלא יתאחדו. הפרידה היא המקור לפחד שהופך את טורין לפראי. אותה גאווה שירש ממנה טורין גורמת לו שיסרב למחילת תינגול; וכן נלווית לה אותה עזות מצח שהיתה אופיינית לאביו. "אבי לא פחד," אומר טורין, "ואני אהיה כמוהו, או לפחות כמו אמי, לא אניח לו להיראות בי." אבל הוא נראה בו. גלאורונג הדרקון, כסאירוס לפניו, פוגע בנקודה רגישה כאשר הוא קורא לטורין 'נוטש אוהביו'. כך טורין נוטש את פינדואילאס להציל את מורוון, אך מגיע מאוחר מכדי להשיג דבר מלבד להכריע את גורלה של איירין. הוא נכנע אז לייאוש, ודוחה את הפיתרון המתבקש - ללוות את מורוון וניאנור למבטחים. "צל אני מביא עמי לכל מקום. תשמור נא מליאן עליהן! אני אניחן לנפשן, חופשיות מהצל." 'צל' היא מילה מבשרת רעות, ואפשר שהיא לא באה מטורין עצמו. בדומה לו, מורוון מאבדת את עשתונותיה וביאושה נמלטת ממקום המבטחים ומאבדת את בתה. גאווה ופחד אם כן משתלבות אצל הבן והאם, ומפרידות בינהם תמיד. 'מחשבת מורגות' עשויה להשפיע על 'גורלם' או 'גזירת-גורלם', אבל דומה שיש שיתוף פעולה בינהם.

היסוד הפאטאלי הנוסף אצל טורין נעוץ בתחושה שמשהו חסר בו: הוא לא אדם שלם. את הרעיון הזה שאב טולקין בלי ספק ממקורות נורדיים, כמו הסאגה הידועה על אגיל סקאלאגרימסון. באותה סאגה מסופר שסבו של אגיל, קבלד-אולפר ('זאב של דימדומים') לא היה אנושי לגמרי, אלא 'משנה צורה' רב עוצמה, בדומה לביאורן ב'הוביט'. לקבלד-אולפר היו שני בנים: ת'ורולפר וסקאלא-גרימר ('הקרח חמור-הפנים'); לאחרון היו שני בנים משלו: ת'ורולפר השני, ואגיל עצמו. בכל דור נולד בן בהיר-שיער, יפה תואר וחביב - כמו שני הבנים שנקראו ת'ורולפר, ולצידו אחד (כמו אגיל ואביו) שהינו מגושם, קרח, מכוער, לא-חברותי וחמדן. כל עוד האח יפה התואר חי, האחר אינו מזיק. אולם כאשר רוחב לבו של ת'ורולפר מביא למותו, סימני המוצא המפלצתי מתחילים להינכר אצל האח האחר. מסופר בסאגה על אגיל היושב שותק ומהורהר במשתה שנערך אחרי מות ת'ורולפר, משתעשע בחרבו ברעש או לחילופין זוקף ושומט את גבותיו. מזגו נותר מסוכן, עד שמלך אנגליה מתחיל לשלוח אליו בסתר כסף וזהב. טורין, יש להודות, אינו מסוכן כמוהו, אבל בכל זאת הוא חסר משהו - את אחותו אורוון או להלהאית', מעין דמות ראי לת'ורולפר; היא דומה לאביו במראה, בעליזותה וביכולתה להקסים. פירוש שמה הוא 'צחוק'. כאשר היא מתה ברוח הרעה, האומנת של טורין אומרת לו "אל תדבר עוד על להלהאית'... שאל את אמך על אחותך אורוון." זה משפט שנוכל לקרוא עם משמעות השם, ועדיין יהיה לו מובן דומה: טורין כמעט ואינו צוחק עוד, ומשהוא עושה כן, צחוקו 'מר' או 'מצמרר': הוא אינו אלא חלק מאישיות, נטול 'נעימות' או יכולת לראות את הצד המואר (דבר שמסביר את משיכתה אליו של אחותו השניה, שאף היא זהובת-שיער). טורין שואף למלא את החסר הזה ועל כן משיכתו לרוע, המתבטאת בכלי הנשק שלו - חרבו השחורה של בלג שקוטלת אותו בסוף, ואפילו יותר מכך קסדת-הדרקון של דור-לומין.

הקסדה גם היא בלי ספק רעיון שנלקח ממקור או מילה נורדיים. בפואמה 'פאפניסמאל' (חלק מהאדה העתיקה), מופיע דרקון המתפאר בקסדה בשם 'אגישיאלמר' או 'קסדת האימה', שאימתה פרושה על כל בני האדם. האם המילה הזו מציינת רעיון, או חפץ שיצר את הרושם הזה? אולי זו 'מסכת-הדרקון' - מראה פניו? [שיפי מציין כאן בהערה את הקירבה בשפות ביניימיות בין המלים שציינו 'מסיכה' ל'רוח רפאים', ומצטט מתוך כרך ב', 291, 'הראש הקודר [חבוש הקסדה] שכתרו זורע פחד'].
אין ספק שטורין וניאנור באים תחת כישוף כאשר הם מתבוננים בעיני הדרקון, וחשים ב'רוחו הרעה'. דומה שירושתו של טורין נועדה למנוע את ההשפעה הזו, וצלם-הדרקון שעליה 'הטיל אימה בלב כל הרואים אותו'. אבל, האם מותר לגיבורים להשתמש בה? בפואמה הנורדית, סיגורת'ר הגיבור חושב שלא, וטוען שאין הגנה מפני אומץ אמיתי. הורין מחזיק בדעה דומה ואומר "אעדיף להסתכל על אויבי בפני שלי". טורין לעומתו מוכן להשתמש בנשקו של היריב, בפחד ו'טרור', ובעשותו כן משחק לידי מורגות'. דומה שטולקין התכוון שכאשר טורין יקח לו את השם 'גורת'ול', 'קסדת-האימה', הוא יעבור שלב נוסף בהתדרדרותו. החלטתו לחשוף את עצמו ברגע האחרון נראית כשלב במעבר מרחמים לפחד ולייאוש ואז לעיוורון ואותה 'רוח-ראגנארוק' (קץ העולם) שטולקין דחה במקום אחר: סימן לאומץ שאין בו ביטחון עצמי; או אותה תקוה שהורין הביע ב'גבעת הדמעות'.

...עם זאת, מוסר-ההשכל של הסיפור של טורין נותר בלתי-ברור בכל הגירסאות. הרבה מהדברים קרו באשמתו, רבים באשמת ה'זדון' (malice) של מורגות' - זו אגב מילה שבמילון אוקספורד נודעת לה משמעות בחוק האנגלי - 'סוג של כוונה-להרע שיש בה להחמיר את האשמה והיא נבדלת מעבירות אחרות'. 'כוונת-זדון' הופכת הריגה לרצח; תאונות לפשעים. בדרך דומה, אנו חשים כי חייו של טורין יהיו דומים בכל מקרה, אלא שגישתו הנקמנית היא שהופכת אותם לגרועים במיוחד. האם היתה לו זכות לכנות עצמו 'טוראמבאר' 'אדון הגורל' (Master of Doom)? אם זה במובן של רצון חופשי, והיכולת לשנות גישה, הרי שכן. עם זאת, 'גורל' (Doom) ב'נארן' מקביל ל'צל אפל', ואותו צל יודע להפוך יכולת לחולשה. מסיבה זו 'אדון הגורל' מסיים כ'המשועבד לגורלו' (by doom mastered). זהו סבך בלתי ניתן להתרה של פיתוי והתקפה. האירוניות שבסיפור של טורין, כך עלינו להבין, נוצרו על ironies אולי אירוניה פרטית של שיפי לדמיון בין ;constracted :ידי מורגות' [במקור ל-iron, 'ברזל', שם מבצרו של מורגות].

מתוך דיון על איכויותיו הספרותיות של הסילמאריליון, עמ' 239

...כנגד זה הסילמאריליון משתדל להיות קרוב יותר לטקסטורה המציאותית, דהיינו - משמעותם של ארועים יכולה להיתפש רק לאחר התרחשותם. הסיפורים שבו שזורים באירוניות שניתן לקלוט רק בקריאה שניה. "תקות שווא גרועות הן מפחדים," אומר סאדור ב'נארן'. מרגע שהבנו שמורוון הרסה את עתידה ואת עתיד בנה בכך שחיכתה לבואו של הורין, אנו מוצאים בדבריו של סאדור חנופה, וקוראים את הערותיו בתשומת לב רבה יותר. בקריאה ראשונה קשה להבחין בכך, וכך גם רבים מהרגעים המובילים לאסון עתידי. ..... הצהרות 'מבשרות רעה' הן דבר נפוץ .... אבל כדי להבין את משמעותן עלינו לחכות ולראות, לעיתים לאורך הספר כולו. הסילמאריליון תמיד יהיה 'קשה לקריאה': הוא בלי ספק מנסה לומר משהו על היחסים בין אירועים לבין הדמויות הגורמות להם, שלא ניתן להעביר במבחר מצומצם, כמקובל ברומאן מודרני.