המצוד אחר הטבעת

על מסע הפרשים השחורים על פי עדות שמסר גאנדאלף לפרודו

גולום נלכד במורדור בשנת 3017 ונלקח לבאראד-דור, שם נחקר ועונה. משלמד ממנו כל שביקש, שיחרר אותו סאורון ושלחו לדרכו. הוא לא נתן בו אמון, כי חש שיש בו דבר-מה שלא ניתן להכניע, אפילו לא בכוחה של אימה, מלבד בהשמדה. אך סאורון ניחש היטב את עומקה של שינאתו של גולום כלפי אלה ש'גנבו' ממנו, והעריך כי הוא יחפש אחריהם לקחת נקם; על כן הורה למרגליו לעקוב אחריו, בתקוה שיוביל אותם אל הטבעת.
אבל גולום נלכד עד מהרה בידי אראגורן, שלקח אותו לצפון יעראופל. המעקב אחריו נמשך, אבל הוא לא שוחרר עד שהיה נתון תחת משמרת. יש לזכור כי סאורון מעולם לא נתן דעתו על 'בני המחצית', גם אם שמע עליהם בזמן מן הזמנים, ולא היה ידוע לו דבר על מקום משכנם. מגולום לא הצליח להוציא ידיעות, גם תחת עינוי, שכן גולום עצמו לא ידע ונטה לשקר. לא ניתן היה לשברו אלא בהמתה, וזאת, ניחש סאורון, היה בגלל טבעו שלו כבן-מחצית, ומסיבה שסאורון לא ידע מהיותו עצמו משועבד לתשוקתו אל הטבעת. שינאתו לסאורון גברה על אימתו מפניו, והוא ראה בו את אויבו הגדול ביותר ומתחרהו. משום כך העז להעמיד פנים כמי שיודע היכן ארצם של בני-מחצית: סמוך למקום בו ישב בשעתו, ליד גדותיהם של שדות גלאדן.
מששמע סאורון על שבייתו של גולום בידי ראשי אויביו, נפל עליו פחד והוא ביקש לפעול מיד. אבל בידי מרגליו לא היו ידיעות, בין השאר מפאת משמרתם הקפדנית של הדונדאין ובוגדנותו של סארומאן, שמשרתיו שלו הטעו או ארבו למשרתי סאורון. סאורון חש בכך, אך אותה העת לא היה בכוחו להפנות את זרועו לאייזנגארד. על כן הסתיר את ידיעתו על מנהגו המתעה של סארומאן, ולא גילה את זעפו. הוא קצב שעתו, מכין עצמו למלחמה גדולה בה ישליך את כל אויביו לים המערב. לבסוף גמלה בו ההחלטה להשליך יהבו על האדירים שבמשרתיו, רפאי-הטבעת, אשר רצונם נובע כולו ממנו והם נמשלים בידי הטבעות להן שועבדו, אותן החזיק עתה.
מעטים בלבד היו מסוגלים לעמוד בפני אימתם, ואיש (כך סבר סאורון) לא היה מסוגל לעמוד בפני כולם משעה שהתכנסו תחת פקודת קצינם הנורא, שר המורגול. אולם חולשה היתה טמונה בהם: כה רבה היתה האימה שהילכה לפניהם (אפילו בהיותם סמויים ונטולי לבוש), עד כי יציאתם היתה מורגשת, והחכמים היו מנחשים את מטרתה.

כך היה שסאורון תכנן שתי מהלומות - שהיו בעיני רבים לסימן הראשון לתחילתה של מלחמת הטבעת. הן הונחתו במתואם זו עם זו: בצפון פשטו אורקים על ממלכתו של ת'ראנדואיל, מצווים ללכוד את גולום; בדרום יצא אדון המורגול לקרוא תיגר על גונדור. שתיהן הונחתו בסופו של חודש יוני, 3018. כך בחן סאורון את כוחו ומוכנותו של דנתור, וגילה שהמעיט בהערכתו. אך הדבר לא טרדו יתר על המידה כי הוא שלח כוח קטן להתקפה, ועיקר כוונתו היתה שהופעת הנאזגול תוסווה במתקפה עצמה על גונדור.
על כן משנכבשה אוסגיליאת והגשר נותץ, עצר סאורון את המתקפה, והנאזגול נצטוו להתחיל בחיפוש אחר הטבעת. אבל הוא נקט זהירות, והורה לנאזגול לנהוג בחשאיות מירבית. אדונם שכן עם שישה נוספים במינאס מורגול, בעוד סגנו, חאמול צל-המזרח, יושב בדול-גולדור כמפקד מטעם סאורון. פרש נוסף שימש כשליח בינהם.
אדון המורגול הוביל את מלוויו מעבר לאנדואין, והם מהלכים בלא כסות, נעלמים מכל עין; אך אימתם נפלה על כל היצורים החיים. היה זה כנראה ביום הראשון לחודש יולי שהחלו במסעם, עושים דרכם בהיחבא באנוריה מעבר לאנטווייד, ואל שדות הוולד. שמועה על רוח של חשיכה ופחד נפוצה מלפניהם, ואימה ירדה על בני אדם. הם הגיעו לגדותיו המערביות של האנדואין סמוך לסארן-גביר כפי שנועדו מראש, שם סופקו להם סוסים ומלבוש, בהם חצו את הנהר בסתר. היה זה כמשוער בשבע-עשרה ליולי. משם פנו צפונה בחיפוש אחר הפלך, ארצם של בני המחצית.
בעשרים-ושתיים לחודש פגשו בשני הנאזגול האחרים מדול-גולדור בשדה קלבראנט. שם למדו כי גולום חמק מידי האורקים שנשלחו ללכדו, כמו גם מידי בני לילית שרדפו אחריהם, ונעלם כלא היה (*מסתבר שברוב אימתו מהנאזגול הוא החליט להימלט למוריה). חאמול הוסיף וסיפר להם כי לא נמצאו סימנים למקומות יישוב של בני המחצית בעמקי האנדואין, וכי כפריהם של בני סטור לצד הגלאדן ננטשו לפני ימים רבים. אך אדונם של הנאזגול היה נחוש בדעתו להמשיך בחיפוש אחר הפלך, בתקוה לעלות גם על עקבותיו של גולום. הוא ציפה כי המקום יהיה סמוך לארץ לוריין השנואה, ואולי אפילו בתחומי הגנתה של גאלאדריאל. אך לא בכוחו היה לקרוא תיגר על עוצמת הטבעת הלבנה, ולוריין היתה חסומה בפניו. התשעה רכבו על כן בין לוריין להרים, עושים דרכם צפונה והאימה פושטת לפניהם ונשרכת מאחוריהם. אך הם לא מצאו את מבוקשם ולא גילו דבר.
מקץ ימים שבו על עקביהם. הקיץ קרב לסופו, וזעפו וחששותיו של סאורון גברו. הימים היו ימי ספטמבר מששבו חזרה לוולד, שם פגשו שליחים מבאראד-דור ובידיהם ידיעות מאדונם שטרדו את מנוחתו של אדון המורגול עצמו. כי סאורון למד על מילות-הנבואה שנשמעו בגונדור, ועל יציאתו צפונה של בורומיר, ועל מעשי סארומאן ולכידתו את גאנדאלף. מדברים אלה הסיק כי הטבעת אינה מצויה בידי סארומאן או מי מהחכמים, אך חשד כי הוא יודע את מיקומה. הוא הוכרח להישען על המהירות לבדה, ולזנוח כל חשאיות. רפאי הטבעת נצטוו לעשות דרכם מיד לאייזנגארד. כרוח סופה חלפו ברוהאן, והאימה שפיזרו הבריחה את היושבים בארץ צפונה ומערבה, כי חששו שמלחמה פרצה במזרח, והיא נישאת אליהם בדהרת הסוסים השחורים.

היה זה ביום השני להימלטותו של גאנדאלף מהאורתאנק שאדונם של הנאזגול התדפק על שעריה של אייזנגארד. סארומאן הזועם והמפוחד מחמת בריחתו הפתאומית של השבוי, ידע היטב את גודל הסכנה שלפניו, בהיקלעו בין שני אויבים אותם סובב בכחש כל אחד בתורו. אימת סאורון נפלה עליו, כי ידע שלא יוכל להעניק לו את מבוקשו, אף לא לאחז את עיניו. תקוה אחת נותרה לו - למצוא את הטבעת בעצמו, שאחרת ילכד ויעמוד בעינויים המצפים לו. אך עוד עמדה לו עורמתו ותבונתו, והוא ביצר את אייזנגארד כנגד איומים מעין אלה. טבעת הסלעים היתה חזקה אפילו עבור שר-המורגול ומלוויו, באין עימם צבא גדול. על קריאת התיגר שלו קיבל אדונם של הנאזגול בתשובה רק את קולו של סארומאן, שבכוחה של אומנות נסתרת כמו בקע מתוך השער עצמו.

"לא ארץ היא שאתה מחפש," אמר הקול. "כי יודע אני מהו שתבקש, אפילו לא נקבת בשמה. לא בידי היא, כפי שמשרתיה לבטח ידעו מבלי צורך הגד. כי אילו בידי היתה, לא היית מרהיב אלי דברים, אלא קורא לי האדון. ואילו ידעתי היכן היא מוסתרת, הרי שלא הייתי עומד כאן ומבזבז מלים, אלא מחזיק בה. יש אחד היודע את מקומה, כך תבונתי אומרת: מיתראנדיר, אויב סאורון. אך לפני יומיים יצא את אייזנגארד. אפשר מאוד שאם תבקשוהו בסמוך, תמצאו את עקבותיו."

כה חזק היה השכנוע שבקולו של סארומאן, עד כי אדונם של הנאזגול עצמו לא פיקפק בדבריו, באם היו אמת או שקר, אלא רכב מיד מהשער והחל במצוד על פני רוהאן. כך אירע שבערב המחרת לכדו הפרשים השחורים את גרימא לשון-כחש, שהיה בדרכו להודיע לסארומאן על ביקורו של גאנדאלף באדוראס ועל אזהרתו לתיאודן המלך מפני בוגדנותה של אייזנגארד. אימת מוות באה על גרימא באותה השעה, אך מהבוגדנות הטבועה בו היה מספר להם את כל שידע גם תחת איום פחות מזה.

"כן, כן, אספר לך הכל, האדון," הוא אמר. "הקשבתי לדבריהם מבלי שראו אותי, שם באייזנגארד. ארצם של בני המחצית - משם בא גאנדאלף, ולשם רצה לחזור. הוא חיפש לו עכשיו סוס.

"חוסו עלי! אדבר מהר ככל שאוכל. מערבה, דרך בקעת רוהאן, שמה, ואז צפונה ומעט מערבה, עד לנהר הגדול שחוסם את הדרך. הנהר האפור הוא נקרא. משם מהמעברות בתארבאד הדרך העתיקה תוביל אתכם לגבולותיה. 'הפלך', כך יקראו לה.

"כמובן! סארומאן יודע עליה הכל. סחורות נשלחות אליו ממנה במורד הדרך. חוס עלי האדון! לא אומר דבר על פגישתינו לנפש חיה!"

אדונם של הנאזגול חס על חיי לשון כחש, אך לא היה זה מתוך רחמים, כי סבר שהאימה שהטיל עליו היתה כה רבה עד שלא יזכיר את דבר מפגשם (דבר שהוכח כנכון). הוא גם ראה את הרשעות שהיתה טמונה בו, והעריך שהוא עשוי לפגוע בסארומאן, אם יורשה לחיות. על כן הותיר אותו מפרפר על הארץ ורכב לדרכו, מבלי שטרח לשוב לאייזנגארד. נקמתו של סאורון תמתין לשעתה.

הוא חילק את פלוגתו לארבע זוגות, והם רכבו בנפרד, בעוד הוא עצמו רוכב עם הצמד המהיר מבינהם. הם יצאו ממערבה של רוהאן וחקרו את שממת האנדוואית', ובאו לבסוף לתארבאד. משם רכבו דרך מינהיריאת', ואף שרכבו בנפרד שמועת בואם נפוצה ואימתם הורגשה, וכל יצורי הפרא החביאו עצמם, והנוודים נסו מלפניהם. אולם אחדים מהנמלטים הם לכדו על הדרך, ולמרבה שמחתו של מפקד הנאזגול שניים מהם התגלו כמרגליו של סארומאן. אחד מהם שימש אותו בהעברת הסחורות בנתיבים שבין הפלך לאייזנגארד, ואף שלא ביקר מעולם בנפה הדרומית, היו בידיו תרשימים שהוכנו בידי סארומאן של הפלך. את אלו הנאזגול לקחו, ושילחו אותו לברי להמשיך בריגול, אך עתה בשירותה של מורדור, תחת אזהרה שאם ינסה לשוב לאייזנגארד הוא צפוי למוות בעינויים מידיהם.
היה זה בערבו של העשרים-ושתיים לספטמבר כאשר הם שבו והתכנסו במעברות סארן, הנקודה הדרומית ביותר של הפלך. הם מצאו אותן שמורות, כי שומרי היער חסמו את המעבר. אך משימה זו היתה מעל לכוחם של הדונדאין, אפילו אם מפקדם אראגורן היה עימם. אך הוא היה רחוק משם בצפון, בדרך המזרחית לפני ברי. אחדים נמלטו צפונה, בתקוה להביא אליו ידיעות, אך הם נרדפו ונקטלו, או הוברחו הרחק לשממה. אחרים עוד התאמצו לחסום את הדרך; כוחם עמד להם עד עוד השמש האירה, אך משבא הלילה הבריח אותם אדונם של הנאזגול, והפרשים השחורים נכנסו לפלך. בטרם עלות שחר על היום העשרים-ושלושה, חלקם רכבו צפונה דרך הארץ, בעצם השעה שגאנדאלף היה רוכב על שאדופאקס בדרכו מרוהאן צפונה, פרסאות רבות דרומה משם.

על דרכו של גולום לאחר הימלטותו מיעראופל

קרוב לוודאי שבהימלטותו מפני אורקים ובני לילית, חצה גולום את האנדואין (בשחיה ככל הנראה), וכך נמלט מפני משרתי סאורון. אך בני לילית עוד המשיכו במרדף. מאחר ולא העז לחצות בקירבת לוריין (רק פיתויה של הטבעת אילץ אותו לעשות זאת מאוחר יותר) הוא התחבא במוריה, וכך נעלמו כל עקבותיו, קרוב לודאי בסתיו של אותה שנה (3018).
את שאירע לאחר מכן ניתן רק לשער. הוא היה מורגל לחיות בסביבה כזו, אף כי במחיר סבל רב, והוא היה נתון בחשש מפני גילוי בידי משרתי סאורון שעוד שרצו במוריה (*אף כי הללו לא היו רבים במיוחד. מספרם היה די למנוע פלישות מבחוץ, אך הם לא היו מצויידים טוב יותר מאנשיו של באלין, ולא היו רבים בהרבה), בעיקר בגלל המחסור במזון, אותו היה נאלץ לגנוב מהם תוך סיכון עצמי. אין ספק שכוונתו היתה לעבור דרכה מערבה בסתר, למצוא את 'פלך' בעצמו. אבל הוא אבד, וחלפה עת ארוכה עד שמצא את דרכו במכרה. דומה ש עשה דרכו מערבה כאשר פגש בתשעת ההולכים. הוא לא ידע דבר כמובן על פעולתן של דלתות המערב. עבורו הן היו אדירות ואטומות, ואין דרך להזיזן. אף שלא היה עליהן מנעול או בריח, והן נפתחו כלפי חוץ בדחיפה, הוא לא גילה זאת. הוא היה מרוחק מכל מקור של מזון, כי האורקים שהו ברובם במזרחה של מוריה, והרעב והיאוש נתנו בו אותותיהם, עד כי גם אילו היה יודע את סודן של הדלתות, לא היה מסוגל לפתחן (* לפי הגמדים, נדרשה דחיפה מצד שניים כדי לפתוח אותן. רק גמד חזק במיוחד היה מסוגל להזיז אותן בכוחות עצמו. לפני שננטשה מוריה, נהוג היה להציב שומרים מפנים לשערים, ולפחות אחד היה על משמרתו בכל שעה. באופן זה, כל מי שניסה להימלט לבדו לא היה עשוי לצאת מבלי רשות.). היה זה על כן מזל טהור שזימן לו את תשעת ההולכים בדיוק ברגע ההוא.

בדבר גאנדאלף, סארומאן והפלך

בגלל תיעובו וחששו מפניו, נמנע סארומאן מלפגוש בגאנדאלף בתקופה מאוחרת, והם נפגשו לעיתים נדירות, כמו בעיתות כינוסיה של המועצה הלבנה. היה זה בכינוס הגדול בשנת 2851 שעניין 'עלי-העישון של בני המחצית' עלה לראשונה, ונזכר כדבר של הלצה, אף כי בימים מאוחרים יותר נודעה לו משמעות אחרת.

המועצה נתכנסה בריוונדל. גאנדאלף ישב מופרד, עטוף שתיקה, מקטיר מקטרתו במרץ (דבר שלא עשה מעודו בהתכנסויות קודמות), בעוד סארומאן נושא דברים נגדו ומאיץ במועצה שלא ליטול את עצת גאנדאלף ולתקוף את דול גולדור במועד הנוכחי. דומה ששתיקתו של גאנדאלף והעשן המרחף מעליו חרו לסארומאן, ולפני שהמועצה נתפזרה הוא אמר לגאנדאלף:

"נוהגך מתמיה אותי, מיתראנדיר, שבשעה שדברים כבדי-משקל נדונים, אתה מתמכר להילולה של עשן ואש, בעוד אחרים נושאים דברים."

אבל גאנדאלף צחק ואמר: "לא היית תמה אילו היית מנסה את העלים האלה בעצמך. היית מגלה כי העשן הננשף מנקה את דעתך מהצללים; אני מכל מקום מוצא שהוא מעניק לי אורך-רוח להאזין לדבר של שטות מבלי להתכעס. ואין זו הילולה כלל ועיקר כי אם אומנות ייחודית של בני עם קטן מהמערב: בריות חביבות ומוכשרות, אף כי אין בהן כדי להיחשב, אני מניח, בשיקוליך הפוליטיים הנשגבים."

סארומאן נטרד מהדברים (כי הוא שנא לעג, ולו ברוח טובה), והוא אמר בטון קריר: "אתה ודאי מתבדח, אדוני מיתראנדיר, כדרככך תמיד. ידוע לי כי נעשית סקרן לגבי כל דבר ששיעור קומתו זעיר - בין אם אלה עשבים, יצורי פרא או בריות מגוחכות. זמנך שלך הוא להוציאו כפי שתחפוץ, אם אין לך דברים חשובים יותר לתת עליהם את הדעת, ואתה חופשי למצוא לך ידידים כאוות נפשך; אך לדידי אלה ימים חשוכים מכדי שיוצאו על מעשיות נוודים, ואני אין לי עת פנויה לשעשועיהם של פשוטי-עם."

גאנדאלף לא צחק הפעם, ולא השיב תשובה. הוא נעץ עיניו בסארומאן בעודו מעלה את מקטרתו, ושילח מתוכה טבעת עשן ענקית, ואחריה טבעות קטנות יותר. אז פתח את כף ידו כמו לאחוז בהן, אך הן נגוזו באחת. אז קם על רגליו, ויצא מעל סארומאן בלא מילה נוספת. אך סארומאן ניצב נטוע במקומו שעה ארוכה, ועל פניו מעיב צל של חשד ואי-נחת.