האלסאר

הגדול שבאומני הנולדור לאחר מות פיאנור, היה אנרד''יל אשר מגונדולין. הוא אהב את כל אשר מוריק הוא וצומח, ואת מראה קרני השמש המשתברות בין העלים. על כן ביקש ליצור אבן-תכשיט אשר תאצור בקירבה את אורה הזך של החמה, ושתהא ירוקה כעין העלים. הוא יצר את האבן, ואפילו הנולדור השתאו למראה, כי סופר שהמתבונן דרכה בדברים שהזקינו או נחרכו באש, היה רואה אותם כאשר היו בצעירותם ובמלוא אונם, וידיו שהחזיקו בה נמלאו חיות, ומגען היה מרפא ומביא מזור.
אנרדיל מסר את האבן לאידריל בת טורגון, אשר ענדה אותו על חזה. כך נשתמרה מחורבן העיר גונדולין. לפני עלותה על הספינה [שבנה טואור בעלה], היא אמרה לאיארנדיל בנה: "את האלסאר אשאיר בידך; פגעים רבים בארץ התיכונה תוכל לרפא בעזרתו. אבל לא תעביר אותו לזולתך."
באותם ימים התרכזו בנמלי הסיריון בני אדם ובני לילית וחיות השדה שנמלטו מאימת הצפון, ורבים מהם נזקקו למגע המרפא; וישיבתו של איארנדיל שם אוששה אותם, והם השיבו את כוחם, ולעת מה שב הנוי לדור במקום. אך בעת שיצא איארנדיל למסעו, היה האלסאר ענוד על חזהו, כי בכל חיפושיו ביקש אחר אידריל, כי זה היה הזיכרון הראשון שידע בארץ התיכונה: האבן הירוקה התולה מעל חזה בעת שרכנה מעליו, מזמרת שיר ערש בימים שגונדולין ניצבה על תילה. האלסאר נותר עימו ולא הושב לארץ התיכונה.

בעידנים שבאו שב והופיע האלסאר, אולם שתי מסורות ידברו אודותיו - החכמים לבדם ידעו לומר מי מהן הנכונה, והם אינם עוד. היו שאמרו כי האלסאר השני היה אמנם הראשון שהושב - כי הואלאר התירו זאת ואולורין (שנודע בארץ התיכונה כמיתראנדיר) הוא שהביאו מהמערב. סופר כי באחת הפעמים בא אולורין לבקר את גאלאדריאל, שישבה אותם ימים בצל עצי יער יורק הגדול, ושיחתם התארכה. כי שנות גלותה הארוכות העיקו על לבה של גבירת הנולדור, והיא השתוקקה לשמוע ידיעות על אנשיה ועל הממלכה הברוכה בה נולדה. כי לא ניתנה לה הרשות לצאת את הארץ התיכונה בעת ההיא. משסיים אולורין לספר לה את הידיעות הרבות, נאנחה ואמרה: "קשה לי הישיבה בארץ התיכונה, כי העלים נושרים והפרחים קמלים, ולבי נכסף לעצים והדשאים אשר יפרחו לעד במכורתי; לוואי והיו עמי כאן, בביתי." אז אמר אולורין, "התבקשי אם כן להחזיק באלסאר?"
וגאלאדריאל אמרה, "מה היה על האבן של איארנדיל? והלא אנרדיל שעשאה אינו עוד עימנו."
"מיהו שידע?" אמר אולורין.
"ודאי שניהם עברו מעבר-ים, ועימם כל חפצי היופי האחרים." אמרה גאלאדריאל. "דומה שכל אשר בארץ התיכונה נדון לחלוף ולקמול."
"זהו אמנם גורלם," אמר אולורין. "אבל אם יושב האלסאר, יהיה בכוחו להביא מרפא לדברים, ולו לשעת-מה, עד בוא שעתם של בני אדם."
"אילו יושב - והרי איננו עוד," אמרה גאלאדריאל. "הואלאר הסבו עיניהם מהארץ התיכונה, והוציאו עצמם ממעגלי העולם. צל ינוח עלינו, אלה שנותרו מאחור." "אל נא תאמרי כך," אמר אולורין, "כי את עיניהם לא כיסו ואת לבם לא היקשו. שורי וראי בעצמך!" והוא החזיק באלסאר לנגד עיניה, והיא הסתכלה בתכשיט בפליאה. ואולורין אמר, "זו נשלחה אלייך כתשורה מעם יאבאנה. עשי בה שימוש לפי רצונך, כי ארץ מושבך תהיה לעת מה היפה שבכל הארץ התיכונה. אך לא לך ניתנה לשמרה, ובבוא העת תמסרי אותה. זו תבוא לפני שתגבר בך היגיעה, בטרם תבוא שעתך ליטוש את הארץ התיכונה; אז יבוא המיועד לקבלה, ושמו יהיה כשם האבן: אלסאר הוא השם בו יוודע."

המסורת האחרת תספר כי לפני ימים רבים, בטרם נודע סאורון לחרשי ארגיון, באה לשם גאלאדריאל. והיא אמרה לקלברימבור שהיה מנהיגם של חרשי-בני-לילית, "מרה לי ישיבתי בארץ התיכונה, כי העלים נושרים והפרחים אשר אהבתי קמלים, ואין אביב שיביא מזור לצערי בארץ בה אשב."
"כיצד יהיה זה אחרת עבור האלדאר, אם בחרו בארץ התיכונה למקום מושבם?" אמר קלברימבור. "כלום תבקשי להפליג מעבר ים?"
"לאיזו לתכלית? אנגרוד אינו עוד, ואייגנור נפל בנופלים, ועימם גם פלאגונד. אחרונה אני לכל ילדיו של פינארפין, אבל לבי לא נפל בי. מה עוון ביתו הזהוב של פינארפין שאלך ואבקש את מחילת הואלאר? מה לי כי אשב באי בודד, במטווחי-עין ממכורתי שבאמאן הברוכה? כאן כוחי רב יותר."
"מה היית מבקשת?" אמר קלברימבור.
"לשכון בין בעצים ודשאים שאינם קמלים - בארצי שלי, כאן," היא השיבה. "האין זה בכוחם של האלדאר?"
וקלברימבור אמר, "מה עלה בגורלה של האבן של איארנדיל? ואנרדיל שיצרה אינו עוד." "הם עברו מעבר-ים," אמרה גאלאדריאל. "ועימם מרבית חפצי היופי. אבל מה יהיה עלינו בארץ התיכונה - כלום לעד נדונו לראות במוות ובקמילה?"
"זהו גורל יושביה, סבור אני." אמר קלברימבור. "אבל את יודעת כי אהבתיך, גאלאדריאל, גם אם את ליבך הענקת לקלבורן אשר מהיער. ובעבור אהבתי אלייך אעשה את כל שביכולתי ואומנותי, ובלבד שאצליח לשכך מעט את צערך."
והוא לא גילה לה כי הוא עצמו היה בגונדולין בימים הקדומים, והיה ידיד לאנרדיל, אף שלא היה בדרגת אומנותו, ותמיד היה בצילו. הוא החל אז לשקוד ולעמול על יצירתו ועסק בה עת ארוכה. כי למען גאלאדריאל הכין את הכבירה שבמלאכת כפיו (להוציא את שלוש הטבעות); וסופר כי האלסאר שהכין היה בהיר ומעודן מזה הראשון, אך אורו ועוצמתו פחותים, כי באבן של אנרדיל נאצר אור החמה בצעירותה, וכבר שנים רבות חלפו עת שהחל קלברימבור במלאכתו, והאור בארץ התיכונה לא היה עוד כבימי הקדם - צילו של מורגות עוד רבץ בה, ולו הוא עצמו הושלך מחוץ למעגלי העולם.
אף על פי כן היה האלסאר שיצר זוהר ומאיר באור יקרות, והוא שיבצו בסיכת כסף שעוצבה בדמות נשר פורש כנפיו. ובעונדה את האלסאר על חזה, ראתה גאלאדריאל כי כל הצומח שסביבה לובש יופי והדר. כך היה עד שנפל הצל על היער. ובעת שנניה, הטבעת הראשה שמבין השלוש נמסרה אליה מידי קלברימבור, היא סברה שלא תזדקק לו עוד, ומסרה אותו לידי בתה קלבריאן. כך הגיעה אל ארוון, ומידיה אל אראגורן אשר נודע ברבים בשמו אלסאר.