פרק ראשון מהביוגרפיה שכתב קארפנטר

חלק ראשון - ביקור

שעת בוקר מאוחרת ביום אביב, שנת 1967. נסעתי במכוניתי ממרכז אוקספורד על פני גשר מגדלן לדרך לונדון, ומשם במעלה הגבעה לפרוור הדינגטון הצנוע. ליד בית-ספר פרטי לבנות פניתי שמאלה לדרך סאנדפילד, רחוב שלאורכו בתי לבנים בני קומותיים, ובחזיתותיהם גינות צמודות.
מספר שבעים-ושש היה רחוק בהמשך הדרך. הבית צבוע לבן, מוסתר בחלקו בגדר גבוהה, משוכה חיה, ועצים רחבי צמרת. החנתי את המכונית, פתחתי את שער הכניסה המקושת, ועברתי בשביל הקצר בין שיחי הוורדים עד לדלת. צילצלתי בפעמון.
לרגע ארוך לא נשמע דבר, מלבד הרעם הרחוק של התנועה בדרך הראשית. שקלתי אם לצלצל בשנית, או לשוב על עקבותי, כשהנה נפתחה הדלת ופרופסור טולקין עמד בפתח. הוא מעט נמוך מכפי שציפיתי. קומה גבוהה היא תכונה שמוזכרת פעמים רבות בספריו, ונלווית לה חשיבות רבה. משום כך זה מעט מפתיע לגלות שהוא עצמו אינו גבוה, ואפילו מעט נמוך מהממוצע - לא במאוד, אבל די בכדי להרגיש. אני מציג את עצמי. ומאחר והפגישה נקבעה מראש, הבעת התהייה המתגוננת-משהו שעל פניו הופכת לחיוך. יד מושטת אלי, וזו שלי נלחצת בחוזקה.
מאחוריו אני מבחין בחדר-הכניסה, קטן ומסודר, ואין בו דבר שלא צפוי היה להימצא בביתם של בני זוג קשיש מהמעמד הבינוני. וו. ה. אוודן, באותה הערה סרת-טעם שצוטטה בעיתונים, קרא לבית ''זוועתי''. אבל אלה הבלים. זהו בית רגיל ככל בית אחר בפרוור. הגברת טולקין מופיע לרגע, לקבל את פני. היא קטנה מבעלה, וחביבה. שיערה הלבן הדוק לראשה וגבותיה כהות. מילות נימוסין מוחלפות בינינו, עד שהפרופסור בא מדלת הכניסה ולוקח אותי אל ''משרדו'' שבצד הבית.
מסתבר שזהו חניון, שכמדומה לא ראה מכונית מזה שנים - הוא מסביר שאין ברשותו מכונית מאז תחילת המלחמה, ומאז יציאתו לפנסיה, הוא שופץ לשמש אכסניה לספרים והמסמכים ששכנו בעבר בחדריו שבמכללה. המדפים עמוסים לעייפה מילונים, ספרים על אטימולוגיה ופילולוגיה, מהדורות מדעיות של טקסטים בשפות רבות, ובעיקר באנגלית עתיקה וביניימית ונורדית עתיקה. חלק שלם מוקדש לתרגומים של שר הטבעות לפולנית, הולנדית, דנית, שוודית ויפאנית. מפה גדולה של הארץ התיכונה מוצמדת לאדן-החלון. על הריצפה ניצבת מזוודה ישנה גדושה במכתבים, ועל שולחן-הכתיבה עומדים בקבוקי-דיו, ציפורני-עטים וכנים לעטים, וכן שתי מכונות-כתיבה. החדר אפוף ניחוח ספרים ועשן-טבק. זהו מקום דחוס ולא נוח במיוחד, והפרופסור מתנצל על שהוא פוגש אותי כאן. הוא מסביר שאין מקום כלל בחדר-עבודתו שבחדר השינה, שם הוא נוהג לכתוב. הוא אומר שכל זה הוא זמני בלבד: בקרוב הוא מקוה להשלים, ולו חלק עיקרי, מהיצירה שהבטיח למו"לים שלו, ואז הוא והגברת טולקין יוכלו לעבור למגורים מרווחים יותר, ובסביבה הולמת יותר, הרחק ממבקרים בלתי-קרואים והפרעות. הוא נראה מעט נבוך לאחר ההערה האחרונה. אני עובר מעל התנור החשמלי ומתיישב, לבקשתו, על כיסא מסתובב, בעוד הוא שולה את מקטרתו מכיס ז''קט הטוויד שלו, ומתחיל בהסבר ארוך על הקושי בהקצאת זמן לראיון שביקשתי לערוך. שעון-מעורר כחול ומבריק מתקתק בקולניות מצידו השני של החדר, כמו מדגיש את דבריו. הוא אומר שעליו לתקן סתירה שהתגלתה בקטע בשר הטבעות, שצויינה במכתב ששלח לו קורא. העניין דורש את תשומת-לבו הדחופה, מאחר והמהדורה השניה של הספר עומדת להופיע בקרוב. הוא מסביר את הכל בפרטי-פרטים, ומדבר על ספרו שלא כיצירה ספרותית אלא כעל היסטוריה ממשית; דומה שהוא לא רואה עצמו כמחבר שטעה בקוצו של יוד, ושעתה עליו לתקן ולהסביר, אלא כהיסטוריון שמחוייב לפרש ולבהיר קטע עלום במסמך היסטורי. למרבה אי נוחותי, דומה שהוא סבור שאני מכיר את הספר ממש כמוהו. קראתי אותו כמובן פעמים רבות, אולם הוא מדבר על פרטי-פרטים שאינם אומרים לי דבר. אני ירא מפני שאלה שתחשוף את בורותי - שאמנם עתה הוא שואל, אבל למרבה המזל בנימה רטורית, שאינה מחייבת יותר מ''כן'', לצאת ידי חובה.
אני עדיין חושש מפני שאלות אחרות, אולי קשות יותר, ומתיחותי גוברת מאחר ואיני מצליח להבין חלק מדבריו. הוא מדבר בקול מוזר, עמוק אך חסר תהודה, אנגלי מאוד אבל בעל איכויות שאיני מצליח לזהות, כמו מעידן אחר או מקום רחוק. חלק ניכר מדבריו אינם נשמעים בבהירות; מלים נאמרות בפרצים פתאומיים, משפטים שלמים מהומהמים או נהגים בהברה אחת; לעיתים קרובות ידו נישאת אל פיו ומכסה אותו, מקשה אף יותר על ההאזנה. הוא מדבר במשפטים מורכבים, כמעט מבלי היסוס - אולם בין לבין ניבעות שתיקות, בהן אני חש כי מצופה ממני לומר משהו. אבל מה אומר? אם היתה זו שאלה הרי שלא הבנתי אותה. פתאום הוא ממשיך (מבלי שהשלים את המשפט), ועתה הוא מגיע לסיכום העניין. בעשותו זאת הוא מעביר את מקטרתו בין שיניו, דבריו מסתננים דרכן או דרך לסתות חשוקות, והוא מצית גפרור מרגע שהגיע לסוף המשפט.
שוב אני מתאמץ להעלות בדעתי תשובה שתישמע נבונה, ושוב הוא ממשיך לפני שהספקתי להעלות משהו. הוא גולש פתאום לנושא צדדי, ומדבר על ציטוט שקרא בעיתון שהכעיס אותו. עתה אני חש שאוכל תרום משהו. אני אומר דבר מה ומקווה שנשמעתי אינטלגנטי. הוא מאזין באדיבות רבה, ומשיב לי בארכנות, הופך את הערתי (שלא היתה יותר מסתמית) לתשובה ניצחת, וגורם לי לחוש שאמרתי דבר ראוי לשמו. אבל הוא כבר נסחף לעניין אחר, ושוב אני מוצא עצמי חסר יכולת לומר דבר בעל משמעות, ומגביל את תגובותיי להברות בודדות של הסכמה מדי פעם. מתעוררת בי הכרה שעבורו, ערכי בשיחה הזו רב יותר כמאזין מאשר כמשתתף פעיל.
בשעת דברו הוא לא חדל מלנוע: פוסע הלוך ושוב בחדר הצר והחשוך במרץ המעיד על חוסר-מנוחה. הוא מנופף במקטרתו באויר, מרוקן אותה בחבטה למאפרה, מפטם אותה, מצית בגפרור, אך ממעט לשאוף ממנה יותר מפעמים בודדות. כפות-ידיו העדינות קטנות וקמוטות; על האמה בידו השמאלית ענודה טבעת-נישואים פשוטה. בגדיו מעט קמוטים, אך הם הולמים אותו היטב, ואפילו שהוא בשנתו השבעים-ושש, מקטרונו הצבעוני המכופתר כמעט ואינו מתקמר מעל כרסו. אינני יכול להתעלם מעיניו: הן נודדות על פני החדר, או ניבטות החוצה מהחלון, ומדי פעם ישובו לעברי במבט חודר, או ינוחו ביציבות בשעה שהוא מבהיר נקודה. הן מוקפות קמטים וקפלים המשתנים עם כל מבע והלך רוח.
שטף-המלים חדל לרגע, והמקטרת שוב מוצתת. אני מנצל את ההזדמנות ומציין את הסיבה לשמה באתי, שעתה נדמית חשובה פחות. אך הוא מיד נפנה להאזין לי, דרוך וער. לאחר מכן, משנסתיים חלק זה של השיחה, אני קם ללכת. ואולם לרגע קל יציאתי אינה נדרשת, אף לא מתבקשת. כי הנה הוא שב לדבר, ומפליג בדבריו על המיתולוגיה שלו; עיניו מקובעות במרחק, ודומה ששכח כליל מהימצאותי שם, בעודו אוחז במקטרת ומדבר דרך הפומית. עולה בדעתי כי הוא דומה בחיצוניותו לדמות הארכיטיפית של דון אוקספורדי, ולעיתים אפילו לקריקטורה מודעת-לעצמה של דון. ואולם הוא אינו כזה כלל; כמו שרוח זרה נטלה לעצמה דמות של פרופסור ישיש, שבגופו הוא מתהלך בחדרו שבפרוורים, אך רוחו מצויה הרחק משם, במרחביה של הארץ התיכונה.
הביקור מסתיים, ואני מונחה מהחניון לדלת-הגן הקטנה, בצידו האחר של הבית. הוא אומר שהוא אטם את דלת החניון, כדי למנוע מחובבי כדורגל להחנות שם את מכוניותיהם, כאשר נערכים משחקים באיצטדיון המקומי. להפתעתי, הוא מבקש שאסור לבקרו בשנית. לא בזמן הקרוב, מאחר והוא וגם הגברת אינם חשים בטוב; הם בדרכם לנופש בבורנמאות'', והעבודה שלו מתעכבת מזה שנים, ומכתבים הולכים ונערמים. אבל מתישהו, בקרוב. הוא לוחץ את ידי ומסתלק, נטוש משהו, חזרה לתוך הבית.