על גלורפינדל

[נכתב ב-1969? העמוד הראשון במאמר חסר.]

... כשומרים או מסייעים. בן לילית שהארץ התיכונה לא היתה זרה לו, ושלחם במלחמות הארוכות כנגד מלקור, היה עשוי להיות בן-לוויה ראוי לגאנדאלף.

נוכל להניח במידה רבה של ודאות כי גלורפינדל (אולי יחד עם מספר מלווים, אבל סביר יותר שבגפו) נחת עם גאנדאלף-אולורין בחופי הארץ התיכונה בסביבות שנת 1000 לעידן השלישי. הנחה זו תסייע להבין את מהות העוצמה והייחוד שהתקשרו בגלורפינדל, אם נראה כיצד המלך-המכשף נס מפניו, בעוד כל האחרים, אמיצים לא פחות (כמו המלך איארנור) לא יכלו לאלץ את סוסיהם לפנות מולו (ר' נספח א' לשרה"ט).

לפי עדויות שהובאו במקום אחר (שאינן משוייכות למקרה הזה), בדבר טבעם של בני לילית ויחסיהם עם הואלאר, ידוע לנו שכאשר גלורפינדל נספה, רוחו נועדה להגיע למאנדוס, ולהמתין שם למשפטה. שם היתה נותרת באולמות הגדולים, עד לעת שמאנווה היה מתיר את שיחרורה. בני לילית יועדו מכוח גורלם להיות 'בני אלמוות', בגבולותיה הידועים של הארץ, וכל עוד זו תאפשר קיום חיים. אובדן גופם היה אירוע חמור. היתה זו על כן מחובתם של הואלאר להשיבם, אם נספו, לחיים גשמיים - אם ביקשו זאת. היו עם זאת מקרים נדירים שסיבות כבדות-משקל מנעו זאת, בעיקר מחמת ממעשי זדון חמורים או עוולות אחרות שביצעו, ושמיאנו להביע עליהם חרטה. משזכו להתגשם מחדש, הותר להם להישאר בואלינור או לשוב לארץ התיכונה, אם ביתם הקודם היה שם.

אנו יכולים לשער על כן כי גלורפינדל, מרגע שניחם או היטהר מאשמת חלקו במרי הנולדור, שוחרר ממאנדוס ושב להיות כאשר היה. הוא הוסיף לשבת בממלכה הברוכה; גונדולין עירו לא היתה עוד, ומרבית בני שבטו כלו מהארץ. יקל עלינו להבין מדוע ניכרו בו כוחות עליונים, כמעט 'מלאכיים' - כי הוא שב להיות כאשר היו הראשונים מקרב בכורי-הארץ, וחי בקרבם של אלה מבני לילית שמעולם לא מרדו, ובחברתם של המאיאר שנים ארוכות , לפני ששב לארץ התיכונה. יש לשער כי עוד בואלינור הוא היה לידיד לאולורין, וכנראה נמנה על אנשי-חוגו. אפילו בפעמים הקצרות בהן הוא מתואר בשרה"ט, נאמר שהוא הודאג במיוחד מהעדרותו של גאנדאלף; ומבין אלה שנשלחו לחפש אחריו, משנודע לאלרונד שגאנדאלף לא הגיע להוביטון להדריך את נושא-הטבעת, הוא בלי ספק ניחן בעוצמה הרבה ביותר.

גלורפינדל ב'

שמו לקוח למעשה מיצירת המיתולוגיה המוקדמת ביותר: 'מפלת גונדולין', שחוברה בשנים 17-1916. השפה שהפכה ברבות הזמן לסינדארין הובאה בה לראשונה, אף כי בצורה לא סדורה, ובלא יחס ברור לשפה הגבוהה יותר של בני לילית. משמעות השם נועדה להיות 'זהוב-הבלורית'; הוא ניתן ל'לילן' (שהפך ל'נולדו'), מאלופיה של גונדולין, שלחם במעבר קריסתורן ('נקיק הנשרים') עם באלרוג, אותו קטל במחיר חייו.

הופעתו בשרה"ט היא תוצאה של שימוש לא מכוון בשמות הלקוחים מהאגדות העתיקות, שעתה מובאות במכלול הסילמאריליון, ואשר לא היה הסיפק לשקול את משמעותו בשלב הכנת הנוסח הסופי של שרה"ט. זה דבר שיש להצר עליו, מאחר וקשה עכשיו להתאים את השם לסינדארין, בשעה שהוא כלל אינו שייך לקווניה.

מלבד זאת, קשה להתאים את הדברים שנאמרו על גלורפינדל מריוונדל בשרה"ט לתוך המיתולוגיה המשוכתבת, אם נניח שזהו אותו הגלורפינדל שנפל בגונדולין. אשר לקדום שבהם - הוא נפל במפלת גונדולין, בסופו של העידן הראשון. אם אמנם היה אחד מאלופי העיר מבני הנולדו, משועי בני לילית שבחילו של המלך טורוקאנו (טורגון), הנה בכל מקרה נחשב כזה בזמן ש'מפלת גונדולין' נכתבה. אולם הנולדור שבבלריאנד היו גולים שמרדו בואלינור, והתקוממו כנגד סמכותו וחוקיו של מאנווה, ראש הואלאר. טורגון היה אחד הנחושים שבינהם, ומתומכיו המובהקים וחסרי הפשרות של פיאנור במרידתו. אין מנוס מכך. בסילמאריליון נאמר שגונדולין נבנתה ויושבה בידי בני הנולדור, באופן כמעט בלעדי. יש מקום להניח, למרות אי-האחידות, כי גלורפינדל היה נסיך מבני הסינדאר, שהצטרף לשורותיו של טורגון, אולם זה יעמוד בסתירה לדברים שנאמרו על גלורפינדל שמריוונדל בשרה"ט, ובעיקר בכרך א' [עמ' 231 ], שם נאמר שהיה אחד מחכמי בני-לילית, 'שרי [ה]אלדאר שמעבר לים הרחוק... שדרכה [רגלם] בממלכה המבורכת: הסינדאר מעולם לא עזבו את הארץ התיכונה.

קושי זה, החמור פי כמה מזה הלשוני, חייב להישקל ראשון. דומה שהפיתרון הפשוט ביותר, ולו במבט ראשון, אינו בא בחשבון - הווה אומר, שמדובר כאן במקרה של כפילות בשמות. החזרה על שם כה יחודי, אף כי אפשרית, תהיה בלתי סבירה. אין מקרה דומה לכך של דמות בעלת חשיבות דומה שהוזכרה בסילמאריליון ובשרה"ט. נהפוך הוא. ימצא שקבלת הזהות בין גלורפינדל של ימי הקדם לזה שבעידן השלישי עשויה להסביר את הדברים שנאמרו עליו, ולהעמיק את הסיפור. כאשר גלורפינדל מגונדולין נהרג, רוחו היתה נדרשת מיד, לפי חוקותיו של הראשון, לשוב לארצם של הואלאר. הוא היה אז בא למאנדוס ומקבל את משפטו. לאחר מכן הוא היה נותר ב'אולמות הממתינים', עד אשר מאנווה יתיר את שיחרורו. בני לילית נועדו מטבע בריאתם להיות 'בני אלמוות, ולא נועדו להגיע לקיצם בגבולות התבל, כפי שהותוו על ידי הראשון - עד שזו תחדל מלקיים חיים. מותם - מתוך פגיעה חמורה שמעבר לכלל ריפוי - ואובדן גופם, היו אירוע שחורג מן הכלל ואומר דרשני . היתה זו על כן מחובתם של הואלאר, בפקודת הראשון, להשיבם לחיים גשמיים, אם היה זה מרצונם. החזרה זו לחיים היתה עשויה להיות מעוכבת ברצון מאנווה , אם הפיאה (=נשמה) נאשמה במעשי עוולה בעודה בחיים, ומיאנה להתחרט על מעלליה, או סירבה לחדול משינאה למי מהחיים.

סופר כי גלורפינדל מגונדולין נמנה על שורות הנולדור הגולים אשר מרדו בסמכותו של מאנווה, ואשר היו כבולים באיסור שהטיל עליהם, ומנע אותם מלשוב לממלכה הברוכה בעודם בצורתם הגשמית. מאנווה עם זאת לא היה כבול להוראותיו שלו; מהיותו מושלה העליון של מלכות הארדה, היה בסמכותו לחרוג מהם, אם ראה זאת לנכון. מהדברים שסופרו בסילמאריליון ובשרה"ט אודות גלורפינדל, ניכר שהיה אלדא שנמנה על הבכירים והנאצלים שבהם; יש על כן להניח כי כאשר עזב את ואלינור עם סיעתו של טורגון, בהפירו בכך את האיסור, הוא עשה זאת באי רצון, מפני קירבתו ונאמנותו לטורגון, וכי לא היה לו חלק בהרג-האחים באלקואלונדה.

חשוב מכך: גלורפינדל מסר את חייו בהגינו על הניצולים מחורבן גונדולין, כשנאבק בשד מהתאנגורודרים. בכך הוא איפשר לטואור ואידריל בת טורגון ולבנם איארנדיל להימלט, ולמצוא מקלט בשפך הסיריון. אף שדומה שלא היה מודע לחשיבות מעשהו (והיה עושה זאת מבלי להתחשב במעמדם), הנה מעשהו היה חיוני למימוש כוונותיהם של הואלאר . משום כך, אין זה סותר את כוונת הסילמאריליון לתאר את המשך קורותיו של גלורפינדל באופן הבא: לאחר שהיטהר מכל אשם שדבק בו מהשתתפותו במרי, הוא שוחרר ממאנדוס ומאנווה השיבו לקדמותו . הוא שב להיות יצור גשמי, והיה רשאי לשבת בממלכה הברוכה. הוא שב וזכה בסגולת-הקדומים של האלדאר. שנים ארוכות הוסיף לשבת בואלינור, בחברת אלה מהאלדאר שלא מרדו ולצד המאיאר. הוא היה עתה כמעט שווה להם בכוחו, כי אף שהיה גשמי (ולא בחר בעצמו את דמותו הנראית), סגולתו הרוחנית הוגברה מאוד בזכות הקרבתו-העצמית. בזמן מן הזמנים, אפשר שבתחילת ישיבתו בואלינור, הוא היה למקורב, ואולי אף ידיד, לאולורין (גאנדאלף), שכפי שסופר בסילמאריליון, גילה עניין רב בילדי ארו. יתכן מאוד גם כי אולורין, מהיותו אחד מהמאיאר, ביקר בשעתו בארץ התיכונה והתוודע לא רק לבני הסינדאר כי גם לבני אדם - אולם דבר לא נאמר בעניין עד עתה.

ישיבתו של גלורפינדל בממלכה הברוכה היתה בתחילתה תוצאה של בחירתו: גונדולין חרבה, וכל בני שבטו כלו מעל הארץ, והוסיפו לשבת באולמות ההמתנה, האסורים לאיש מהחיים. אולם יש לשער כי שהותו הארוכה בואלינור בשנותיו האחרונות של העידן הראשון, וכן שנים רבות בעידן השני, היתה מתוך רצונו וכוונתו המפורשת של מאנווה. מתי אם כן שב גלורפינדל לארץ התיכונה? ודאי *לפני* קיצו של העידן השני, והחלת שינוי-העולם יחד עם שקיעתה של נומינור, מאחר ולאחריהם שום יצור חי, 'אנושי' או פחות מזה, לא היה יכול להפליג לממלכה הברוכה, שהוסרה עתה ממעגלי העולם. היה זה בהתאם לצו העליון שהוחל על ידי ארו עצמו; למרות שניתן להניח כי עד לסוף העידן השלישי, עת ארו הכריז שבאה שעת מימשלם של בני אדם, מאנווה היה עשוי (ברשות ארו) לחרוג מהצו, ולספק אמצעי כלשהו להעביר את גלורפינדל לארץ התיכונה, הרי שזה בלתי סביר, ויש בכך להעניק לגלורפינדל עוצמה וחשיבות שחורגים מכל מה שנאמר. לפיכך עלינו להניח שגלורפינדל שב בימי העידן השני [אולי בספינה נומינוריאנית], לפני שהצל נפל על נומינור, והאלדאר עוד היו בעלי בריתם. חזרתו היתה כנראה מתוך כוונה לחזק את עמידתם של גיל-גאלאד ואלרונד, בתקופה שהכירו לבסוף כי מקור הזדון ההולך וגובר הינו בסאורון. יתכן שהדבר היה כבר בשנת 1200 לעידן השני, כשסאורון הופיע בלינדון, בנסותו להוליך שולל את גיל גאלאד, ונדחה על ידו . אבל אפשר שהיה זה בסביבות שנת 1600, שנת המגור, כשנשלמה בנייתה של באראד דור והטבעת האחת חושלה, וקלברימבור חש לבסוף במלכודת לתוכה נפל. כי בשנת 1200, למרות שרוחו נטרדה, עדיין חש עצמו גיל גאלאד חזק דיו לנהוג בסאורון כנחות ממנו.

אותם ימים בני בריתו הנומינוריאנים החלו בונים נמלים-של-קבע בחופי הארץ התיכונה לספינותיהם האדירות, ורבים מהם החלו מתיישבים שם. בשנת 1600 נתחוור לכל מנהיגיהם של בני לילית, בני אדם (והגמדים) כי מלחמה עם סאורון היא בלתי נמנעת, עתה משנחשפה זהותו, והוא נודע ברבים כשר האפל החדש. הם החלו להתכונן למתקפה הקרובה, ואין ספק ששליחים דחופים התקבלו בנומינור ובואלינור.