סאורון ואר-פאראזון

מתוך כרך 12 של ההיסטוריה 'עמי הארץ התיכונה', מעשה השנים של העידן השני, עמ' 183-181. תירגם י. ווליס. לקטע אין כותרת משלו.

לא היה גא כאר-פאראזון, עוטר-הזהב, מכל המלכים; כי בדעתו אמר למשול ולהקיף בשלטונו את כל התבל כולה. עוד עמדה לו תבונתו להישמר מפני מושלי-המערב, על כן נתן דעתו על הארץ-התיכונה. והנה סאורון שמע על השסע שנפער בקרב הנומנוריאנים, ושקל מהי דרך שיוכל להטות זאת לצרכיו, למען השג נקמתו. הוא החל אז להציק ולתקוף את נמלי הנומינוריאנים ומצודותיהם, ומשרתיו פלשו לארצות-החוף שתחת מימשלם. היטב צפה כי יעורר עליו את חמת המלך. דעת המלך אז נחרצה, והוא ביקש לקרוא תגר על סאורון האדיר, ולהאבק בו על מלכות הארץ-התיכונה כולה. חמש שנים הכין אר-פאראזון חילותיו, עד כי לבסוף יצא בראש צי-ספינות אדיר, והוא נושא עימו כלי-מלחמה רבים מספור. כי לא נראה אדיר כמוהו בעולם עד לעת ההיא.

אם פילל סאורון שבכך ימשוך את המלך ללכדו בארץ-התיכונה, הנה נכזבה תקותו ופנתה נגדו. אר-פארזון עשה נחיתתו באומבאר, וכה מפילי-אימה היו הנומינוראנים העומדים בשיא-עוצמתם, וכה נוראים בהדרם באותו היום, עד כי משנפוצה השמועה אודותם, נאספו כל בני האדם לדיגלם, ונשבעו להם ציות. ומשרתי סאורון נפוצו ונמלטו. ארץ מורדור בצורה היתה ומחוסמת, והוא לא נתיירא מפני התקפה עליו; אך ספק החל מכרסם בו. אפילו באראד-דור הבצורה לא נדמתה עוד בטוחה בעיניו.

סאורון על כן הפך עורו. מזימה קשר עתה, והשפיל עצמו עד עפר. בגפו אז בא, והוא עושה דרכו ברגל כאחד הפשוטים. את ראשו הרכין לפני המלך, נושא תחינה כי ימחל לו על חטאיו נגדו. אר-פאראזון אז חס על חייו, ואולם את כל תאריו שלל ממנו, ובכבלו כשבוי נשאו לבסוף עימו לנומינור, למען ישהה בה כערבון לצייתנותם ונאמנותם של כל אשר היו בשרותו לפנים.

"קשה תהיה לי פקודתך," אמר סאורון, "אך מיהו שיהין ויסרב את רצון המלכים הכבירים?" והוא ניאות, כמו כפאו הרצון, בהסתירו את שמחתו; כי דברים התגלגלו כאשר חפץ.

כי תבונת סאורון ופיקחותו עמוקים היו מהמשוער, והוא ידע לברור מילותיו, עד כי איש לא חשד בו, מלבד הזהירים והעירנים. עוד ידע ללבוש צורה נעימה-למראה משרצה בכך. בשנת 3261 הובא לנומינור כשבוי, ולא יצאו חמש שנים ונתמנה ליועצו של המלך, והיה לחביב עליו מכולם, ואוזנו נטויה לו תמיד.

"הירהיב מי ויסרב את רצון המלכים הכבירים?": כזאת היתה מישנתו, וכל דבר-עצתו. כל אימת שביקש המלך אי-מה, היה אומר כי בזכות היא, והיה עורך תוכניותיו כיצד ישיג לו מבוקשו.

אז ירדה העלטה על מחשבת הנומינוריאנים, והם החלו נוטרים למגיני-העולם, ושללו בגלוי את האמונה בראשון, ואת נגידותו. הם החלו זובחים לשחור, ולפיגולי-דתו של מורגות אדוני-האופל. מיקדש גדול בנו אז בארץ, ומעשי זדון עשו בו. את שארית שומרי-האמונים עינו שם וייסרו, ושם הרגום והעלו על המוקד. כן עשו בארץ התיכונה, וסיפורי-אימה נפוצו אודותיהם בחופים שבמערב, עד כי בני אדם קראו, "כלום סאורון הוא עתה המולך בנומינור?"

כי כה עזה היתה אחיזתו בלבבות בני-העם, עד כי יתכן ומבקש היה ליטול לעצמו את השרביט. אולם כל רצונו היה להביא חורבן על נומינור; על כן לחש למלך, "דבר אחד בלבד עוד תחסר, והוא אשר יעמוד בינך למלכות עליונה על התבל כולה; אלה חיי-הנצח, אשר ימנעו ממך בידי האיתנים שבמערב; בשקרים ישללו אותם ממך, כי יראים הם אותך, ומקנאים לעוצמתך. אך המלכים הכבירים יקחו את אשר להם הוא, והלא זוהי זכותם." ואר פאראזון הגה בדברים הללו, אך הפחד עוד היה בו, וימים ארוכים חשש מלפעול.

והנה בא היום, ואר-פאראזון עטור-הזהב, מלך-המלכים, והוא בשנתו המאה ותשעים-ושתיים, חש בבוא עליו ימי זיקנתו; והוא יירא את פעמיו של המוות, ואת הדרך המובילה אל האופל, אליו יזבח ויתפלל. על כן החל בעת ההיא לבנות חיל עצום. זה יועד לעלות על ואלינור; כי העצים ועלה בגודלו ובתפארתו על זה שעימו נחת באומבאר, כאשר תתנשא ספינה נומינוריאנית מעל דוגית-דייגים של בני אדם.

ומשהושלם הכל, ציווה כי יתקעו בחצוצרות; אז יצא אל הים. והוא הפר את איסור הואלאר, ביצאו למלחמה ליטול לעצמו בכוח-הזרוע חיי-עד מעם מושלי-המערב. אך משהציג אר-פאראזון רגלו על חופיה של אמאן הברוכה, הנה אז הניחו מושלי-המערב מידיהם את הגנתם על העולם, וקראו לעזרתם את הראשון, והעולם הנה נשתנה. נומינור הוכרעה תחתיה, ונתבלעה בים. וארצות האלמוות הועברו לעד ממעגלי העולם; כך באה לקיצה תהילתה ותפארתה של נומינור.

אחרונים למנהיגי הנאמנים, אלנדיל ועימו שני בניו, נמלטו מהמפלה בתשע ספינות. עימם נשאו את חוטריו של נימלות, העץ הלבן, ואת שבעת אבני-הרואי, מתת האלדאר לאנשי-ביתם. ובהינשאם על כנפי הרוח ומסערות אימתניות, הנה הושלכו על חופי הארץ התיכונה. שם הקימו בצפון-מערבה את ממלכות הנומינוריאנים אשר בגלות, הלא הן ארנור וגונדור. אלנדיל היה למלך-עליון וישב בצפון באנומינאס; את המימשל על ממלכת הדרום הפקיד לשני בניו, איסילדור ואנאריון. שם ייסדו את אוסגיליאת, בין מינאס איתיל למינאס אנור, לא הרחק מגבולות רכסי מורדור. כי טובה זו לפחות האמינו שיצאה מחורבן נומינור, וכי סאורון גם הוא אבד בה.

אך לא כן היה. סאורון נלכד אכן בחורבן הגדול, וצורתו הגשמית בה הילך זמן כה רב נשמדה; אך הוא נס חזרה לארץ התיכונה, דמות-רפאים של שינאה נישאת על רוח שחורה. לא עוד יכול היה ללבוש צורה שתידמה נעימה בעיני בני-אדם, והיה עתה אפל ומבעית. וכל כוחו למן העת ההיא היה על הפחד לבדו. הוא שב ונכנס למורדור, ונחבא שם לימים מבלי שיוודע. אך חמתו שבה ונתלבתה מששמע כי אלנדיל שהיה שנוא עליו יותר מכל בנומינור הצליח להימלט ממנו, ועתה היה מסדיר את ממלכתו על גבולות ארצו.

על כן לאחר זמן יצא במלחמה על הגולים, לפני שיספיקו להעמיק ישיבתם. אורודרואין אז שב ונתפרץ, ולהבות עלו ממנו. שם חדש אז קראו לו בגונדור, אמון אמראת, הר-האבדון. אך סאורון הקדים להכות, בטרם הספיק לבנות את כוחו ולהשיב את עוצמתו. בעוד שעוצמת גיל-גאלאד נתחזקה בהיעדרו. בברית האחרונה שקמה נגדו הוא הופל והוכרע, והטבעת האחת נלקחה ממנו. כך תם העידן השני.

הערות
בכרך 12, עמ' 183, בהמשך לגירסה הארוכה הנ"ל, נאמר על חופי הארץ התיכונה - כי הללו הנה נשתנו בסערת הרוחות והימים שבאו עם השקיעה הגדולה. כי במקומות אחדים הים גאה לתוך הארץ, ובאחרים נסוג וגילה חופים חדשים. כך בעוד שלינדון איבדה משטחיה, הנה מפרץ בלפאלאס נסוג בדרום ובמזרח, עד כי פלארגיר שמרוחקת היתה מילין ספורים מהים נותרה בפנים הארץ, והאנדואין בחר נתיב חדש ונתפלג לבני-נחל רבים בהישפכו אל המפרץ. כי הנה האי של טולפאלאס נתכסה ברובו, ונותר כשבר-הר בודד וצחיח במי המפרץ, לא הרחק ממוצא הנהר.