נאום פיאנור

מתוך 'ההיסטוריה של הארץ התיכונה', כרך 10: 'טבעת מורגות', הפרק 'רשומות אמאן' עמ' 110. תירגם י. ווליס.

נאום פיאנור בטונא

משנודע כי נמלט מורגות מואלינור, ומאמצי הרודפים היו לשווא, התכנסו הואלאר לעצרת בחוג מושבי-הגורל; לצידם ניצבו המאיאר והואניאר, אבלים וחפויים. עיקרם של הנולדור עשו אז דרכם חזרה לטונא; חשוכה עמדה עירם המעטירה טיריון; ערפילים נזדחלו בה, מחלחלים מהימים המוצלים ועוטפים את מגדליה בתכריכים של אד. חיוורת ומבליחה נסתמנה המשואה שבראש המינדון בעלטה המתחשרת.

בלתי קרוא הופיע פיאנור בעיר, וקרא לכל בני העם להתאסף בחצר הארמון הרמה שבראש טונא. גזירת הגירוש לא הוסרה ממנו, ובמעשהו מרד בגלוי בסמכות הואלאר. לא עברה שעה והמון עם נאסף, תאב לשמוע את שבפיו. הגבעה וכל הרחובות המעפילים אליה, עד למדרגות המטפסות לחצר הארמון, מלאו מפה לפה בבני העיר, פניהם מזדהרות באורם של לפידים רבים שנשאו בידיהם.

לא קם מתחרה לפיאנור באומנות קשירת המלים ונשיאת דרשות, ובשעה שדיבר, לא היה אחד שלא נטה אחריו. אש להטה בו עתה, ואותו לילה דיבר לפני הנולדור כאשר לא דיבר מעולם, והם לא שכחו את שהגיד להם כל ימיהם. הולמות ומנאצות נפלו מילותיו על השומעים, והן רוות זעם וגאווה יוקדת; ובנפלן על אוזניים הציתו טירוף בלבבות, כאדים לוהטים של יין עז שנמסכו באוויר המהביל. את עיקר חמתו שפך על מורגות, אבל בקולו הדהדו כזביו של הואלא; את עצמו המשיל עתה למלך על הנולדור, יורש לפינווה, ואת הכרזות הואלאר שם ללעג.

"ומדוע, הוי בני-עמי, מדוע יגזר עלינו כי נוסיף שרת אלים קנאים, שכוחם דל מלהגן עלינו, לא כל שכן על ממלכתם-הם בפני אויב? יריבם הוא עתה, כך יאמרו, אבל כלום אין הוא אחד מהם, בשר מבשרם? נקמה הביאתני הלום; אך גם אילו לא כך היו הדברים, לא מוסיף הייתי לשבת בארץ אחת עם אחיו של הורג-אבי ושודד אוצרותיי. לבי הוא עם בני עמי, והם עימדי: הלא גם אתם יתומים ממלך הנכם, כי גם בכם היכה צער-השכול, בשבתכם בין הרי-הקנאים והים השחון. את אור הארץ הזו מנעו הואלאר ברוב גאוותם מן הארץ התיכונה, ועתה אפילה תשרור בכל!

"מה לנו כי נשב מתאבלים בצל ערפילים, ונגיר דמעות של שוטים לים מלוח? מדוע ולא נלכה לבתינו שהיו לנו? מה ימתק לאוזן פיכפוך מי-הקואיויאנן! מה צלולים יהיו השמים ובהירים הכוכבים במכורתינו! ארצות פתוחות ורחבות-ידיים יצפו לנו שם, משכן ונחלה לעם חופשי! עוד תעמודנה שם ממתינות לנו - אנו שבכסילותינו זנחנו אותן. בואו עימי! הניחו לרכי-הלבב וישמרו על העיר! בשם דמו של פינווה אומר למוגי-הלב - עשב יכסה את הרחובות, וכל העיר תמלא טחב ורקב-פסולת!"

ועוד הפליג בדברו, ולא חדל מדחוק ופתות בנולדור לבוא עימו ולרשת בדין את הממלכות הגדולות שבמזרח, להיות לבני-חורין בטרם תאחר השעה. ובקולו הדהדו אז שקרי מלקור: כי רצון הואלאר הוא להשפיל את רוחם, למען מסור את המימשל בארץ התיכונה לידי בני-אדם. והיו בין האלדאר שזו להם פעם ראשונה ששמעו את שמעם של העתידים-לבוא.

"ארוכה תהיה הדרך ורצופת מעקשים," נשא אז קולו, "אבל בסופה נגיע אל המנוחה והנחלה! לא עוד עבדים נהיה! ולו במחיר המסע הארוך - לא עוד ניכפים תהיו! הניחו לשכיות החמדה - רבות מהן נאסוף לנו! צידה קלה קחו לכם, אך למתניכם קישרו חרב! כי אנו נרחיק מטאורוס, נקשיח-עמוד מטולקאס, ולעולם לא נחדל מרדוף את גוזלי אוצרותינו! אחרי מורגות עד קצות-הארץ! מלחמה נערוך, ושנאתנו לא תדע מנוח; כי בעת שנקעקע את מושבו ונשיב לנו את הסילמארילים שגזל, שורו! אנו לבדנו נהיה אדונים לאור-היקרות, הזיו אשר לא סולא: מושלים על ברכת-הארדה ועל כל הדרה; ואיה אז הגזע אשר ידיח אותנו?"

אז נשבע פיאנור שבועה נוראה, ומיד התייצבו על צידו שבעת בניו, והחזיקו אחריו, חרבותיהם השלופות מזדהרות כדם באור הלפידים.

"יהי זה ידיד או אויב, בן-פיגולים או טוהר,
יציר-מורגות או בן-ואלאר זוהר,
אלדא או מאיא או עתיד-לבוא,
בני-אדם שטרם נולדו בארץ-התיכונה;
לא חוק או רעות או ברית-חרב,
לא אימה ולא סכנה, אף לא הגורל עצמו,
לא ישמרוהו מפני פיאנור ובני-דמו,
אם יחביא ויאצור, או יקח בחוזק-יד,
אם ישמור את שמצא או ישליך באין-רואה,
ולו אחד מן הסילמארילים. זאת נשבענו:
מוות תהא אחריתו בטרם יום,
ועברתנו תרדפו לקצות-עולם! את דברינו שמע,
הוי ארו אבי-הכל! לאופל-בלימה
השליכנו-נא אם במעשינו ניכשל.
על הר-הקודשים שימעונו והעידו לנו,
מאנווה ווארדה, ואת שבועתינו זיכרו לעד!

כה דיברו מאידרוס ומאגלור, קלגורם קורופין וקראנתיר, דאמרוד ודיריאל: נסיכי הנולדור הרמים. אבל בשם זה אל למי לשאת שבועה, לטוב או לרע, או לקרוא בשעה של עברה בשמות כאלה לעדות. רבים נרתעו לשמע המלים המפורשות, כי שבועה מעין זו לא תותר, אף לא תרפה ממקיימיה ומפיריה, עד אחרית ימי עולם.

אז דיברו פינגולפין ובנו טורגון נגד פיאנור, וויכוח נתלקח, שאף זו הפעם מסתיים היה על חודה של חרב אלמלא פינארפין, שאף הוא אמון היה על חכמת הנאום, משפיע מלים רכות על לבם של הנולדור, ומפציר בם כי יעמדו וישקלו במעשיהם בטרם יחליטו דבר, כי לא תהא עוד דרך חזרה אם בדרכו של פיאנור יבחרו. אבל מבניו שלו אורודרת לבדו היה לצידו; פינרוד היה עם טורגון ידידו, ואילו גאלאדריאל - יחידה מבנות הנולדור שעמדה אותו היום בקרב הנסיכים הניצים - התאוותה לצאת למסע; שבועה לא נטלה, אך דברי פיאנור אודות הארץ התיכונה הציתו את לבה, והיא השתוקקה לראות במרחבים שאיש לא הילך בהם, שם איוותה להיות מלכה בארצה-שלה. צעירה מבין ילדי בית פינווה היתה, ובאה לעולם ממערב לים, ועל הארצות שאינן שמורות לא ידעה דבר. גם בפינגון בן פינגולפין נגעו דבריו של פיאנור, אף שלא הגה אליו חיבה יתרה. על צד פינגון היו מאז ומתמיד אנגרוד ואייגנור בני פינארפין, אולם הם לא הגידו את שעל לבם ולא דיברו נגד עצת אביהם.

בסופו של הויכוח היתה יד פיאנור על העליונה; עיקרם של הנולדור הנאספים שולהבו ותשוקה נעורה בהם לראות בארצות הרחוקות. משדיבר פינארפין בשנית על לבם, עלתה צעקה גדולה, "לא נישאר עוד! נצאה עתה לדרך!" מיד החלו פיאנור ושבעת בניו מתקינים עצמם למסע.

אך מעטים מבין היוצאים לדרך נטרדו מהצפוי להם, וחששו מלעלות על מפתנה של דרך צופנת רעות. הכל הוכן בחופזה, כי פיאנור לא חדל מלהאיץ בהם; ירא היה שמא יצטננו לבבותיהם ומילותיו יאבדו מכוחן, ועצות אחרות יבואו על מקומן. על אף כל גאוותו, לא שכח את עוצמת הואלאר. אבל מואלמאר שליח לא בא, ומאנווה ישב מחריש. דומה שלא גמר בדעתו אם יניח או יאסור בעד פיאנור. כי הואלאר נחרדו לשמע דבריו על הרעה שחרשו נגד האלדאר, על כי ביקשו לכבלם לארץ נגד רצונם. עתה ישבו מצפים לאשר יפול. ספק היה בלבם אם יוכל פיאנור להנהיג את חיל הנולדור לרצונו.

אמנם משהחל פיאנור פוקד את הנולדור לחילותיהם, מחלוקת נתגלעה. כי למרות שעורר בהם את הרצון לצאת למסע, לא הכל קיבלוהו למלך. רבים נטו אמון לפינגולפין ובניו: כל בני ביתו ועיקר בניה של טיריון סירבו להוקיעו, אם יאות לבוא עימם, ולבסוף יצאו הנולדור בשני ראשים: פיאנור ואנשיו בחלוץ, ובעקבותיהם עיקר החיל בראשות פינגולפין.

כנגד רצונו יצא לדרך, על שום הפצרותיו של פינגון בנו ומפני שלא אבה להיפרד מעל אנשיו בשעה שהיו בדעה אחת, ולהפקירם לעצת פיאנור הנמהרת. עימו יצא גם פינארפין מטעמים דומים, אך הפרידה קשתה עליו יותר.

נרשם בכתובים כי מכל הנולדור אשר בואלינור, והם עם רב מאוד, החלק התשיעי בלבד מיאנו לצאת למסע: בחלקם מאהבתם לואלאר (ויותר מכל לאוולה) אחרים מאהבתם לעיר ולמעשי ידיהם. איש לא נרתע מקשיי הדרך; עם עז-נפש היו.

והנה, בעצם הרגע בו תקעו בשופרות, ופיאנור הציג רגלו על סיפם של שערי טיריון, בא השליח מעם מאנווה.

"כנגד שיגיונו של פיאנור לבדו אשא דברי," אמר. "אל-נא תצאו לדרך! רעה היא השעה, ודרך זו תביאכם לצער וייסורים שלא ידעתם, כי לא יושיעו אתכם הואלאר בשעה של מצוקה.

אך ראו! גם לא ימנעו בעדכם. זאת דעו: כשם שחופשים באתם הנה, חופשים תהיו לצאת. אבל אתה, פיאנור בן פינווה, בשבועתך-שלך לגולה היית, ואת שקריו של מלקור תדע בשעה-של-צער. ואלא הוא, כך אמרת, ועל כן שווא תהיה שבועתך. כי ידיך לא יוכלו למי מהם בתחומי היכלותיה של איאה, אפילו אם ארו בשמו הרסת לקרוא כופל ומשלש את כוחך."

אז צחק פיאנור, אך את דבריו לא כיוון אל השליח, כי אל הנולדור המצפים, "כך! הישלחו בני העם עז-הרוח הזה את יורש-מלכם לגלות ועימו בניו לבדם ואל כלאם ישובו?

לאלה המבקשים לבוא עמי זאת אומר: כלום צער הוא שיעמוד לכם לרועץ? כלום לא ידענו צער בשבתינו באמאן? הלא מברכה באנו לחושך! עתה נבחר בדרך האחרת, ומהחושך נבוא לאור; ואם לא זאת, לפחות נהיה לבני חורין!"

אז פנה אל השליח, ובשעה ההיא התעצם קולו והתגבר מאוד: "זאת הגד למאנווה סולימו, מלך-עליון על הארדה: אם אין פיאנור יכול למורגות, לפחות לא יהסס מלתקפו, ולא ישב חרוף על מושבו. אולי ארו שילח בי להבה עזה משישערת, ואנוכי אכה באויבי-הואלאר מכה שיושבי העצרת ישתאו לשימעה. את דברי זכור: באחרית עתידים הם לבוא בעקבותי. היה שלום!"

כה יוקדת ונוראה היתה הרוח שצלחה על פיאנור ברגע ההוא, עד כי אפילו שליח הואלאר קד לפניו ויצא מעליו כמי שקיבל תשובתו; ואילו הנולדור נכבשו כליל והיו לאיש אחד.

מיד החלו במסעם ובני בית פיאנור בחלוץ, מחישים דרכם לאורך חופיה של אלנדה. אף לרגע לא החזירו עיניהם לטיריון שעל טונא. איטיים מהם, נחושים פחות, באו אנשי-חילו של פינגולפין ובראשם פינגון. אך בעורף באו פינארפין ופינרוד, ועימם רבים מהנבונים ורמי-התואר שבנולדור; לא אחת היו שולחים מבטים מעבר לכתפם אל עירם היפה, עד שנבלע זוהר משואת המינדון אלדאליאבה בחשכת הליל. יותר משאר הגולים נשאו עימם זיכרונות מברכת הארץ שנטשו, וחלקם אף נטלו עימם מחפצי היופי שעשו שם: ניחומים ומעמסה בדרך הארוכה.