מפלת פינגולפין

הגירסה הארוכה הראשונה לסיפור מובאת ב''קנטה'' של 1930 (כרך 4, עמ' 7-106). על פיה נכתבה (כנראה באותה שנה) הגירסה הפיוטית, שפותחת את קאנטו 12 של ''שירת לייתיאן'' (כרך 3, עמ'' 284-287, שורות 3538-3649), המובאת כאן. 7 שנים מאוחר יותר היא הוסבה בתורה לגירסת ה''קוונטה'', המוכרת מהסילמאריליון הערוך. תירגם י. ווליס. להלן הערת המתרגם: "לא ניסיתי להביא תרגום פיוטי מלא; החריזה שלי אינה ראויה מספיק לכך. במקום זאת חיברתי את השורות ל''פרוזה פיוטית'' (כפי שנסיתי בתרגום מוקדם יותר מהשירה הזו), שיש בה חריזה פנימית מדי פעם - בתקוה שמשהו מהצליל המעודן של המקור יעבור בה (כמובן תוך נטילת חירויות רבות של פרשנות). סימני-הפיסוק מייצגים את השורות, פחות או יותר, ומכתיבים קצב קריאה איטי."

באותו צל קדומים פינגולפין עמד; מגינו לפניו נשא: שדה כחול-רקיע, בו כוכב-אלגביש יבליח במרחב.
שינאה וחרון משלו בו באין עוצר; ביאושו הלם בשער השחור; מלך ליליים, לבדו בכל. סביבו מיצד-אבן מקיף אין קץ, אוטם את תרועתו הדקה, הצלולה, אשר נישאה מקרנו הירוקה. קריאת תיגר נטולת-מורא אז פינגולפין קרא: "בואה, מלך העלטה, פתח דלתות הארד המשחירות אשר לך! קום ובוא, תועבת ארץ ושמים! צא ובוא, אדון פלצות מוג-לב, והילחם בידך שלך וחרבך, הוי כובל-צבאות ואוסר-עבדים, עריץ מוקף חומות בצורות, אוייבם של אלים ובני ליליים!
כאן אצפה לך. פניך הראה!"


מורגות הנה אז בא. פעם אחרונה באותן מלחמות אדירות העז לעלות, מכס תחתיות במעמקים, הד רגליו הולם כתופים; רעד-אדמה הומה במדורים. שחור-שריון, כמגדל אפל בברזל מוכתר, הגיח ממבצרו; מגינו האדיר - מרחב-שחור אטום, חשוך כליל; צילו כרעם פורש. מעל המלך הזוהר ניכפף, וצל ממעל כאלה ניתק ועף: זו גרונד, מקבת-התחתיות. הארץ נצטלצלה לעוצם מכתה, כרעם נוראה, געשה ורעשה. עשן עלה, מכתש ניבע ואש זנקה.

כברק לוחש פינגולפין תחת הענן הבזיק, במידקרות של לובן זנק, ורינגיל בידו כקרח מכחילה, צוננת להבהיק; חרבו ביד-אומן חושלה, לשסוף בשר בחוד קטלן. שבעה פצעים את יריבו פצע, ובשבע זעקות שמע שוועתו הולמת בהרים, ארץ-עיוועוויים, ובאנגבאנד צבאותיו ישבו מרעידים.

אבל אורקים בצחוק-לעגם יספרו, על הקרב שניטש לנגד שערי השאול; כי שירם של בני לילית חובר לפניו - משהביא תורונדור נשר-הרקיעים בשורתו, לעמי הליליים האבלים. כי שלוש פעמים הוכה פינגולפין, ועל ברכיו הוטח; ובשלישית קם, והוסיף לחלוף בצל הענן, להניף מעל מגינו הזורח והגא, מוכה ורצוץ-קסדה. לא יכול השחור להכריעו, עד כי הארץ עצמה נבקעה ורוטשה, וסביבו נפערה. מרצו הנה כלה. רגליו כשלו. לאדמה נפל באין כוח, ועל צווארו רגל הוצבה, כבדה כשורש-גבעה עקורה. מחץ ירד - אך לא הובס זה העת - מכה אחרונה הנה היכה: רינגיל המחווירה את הרגל פלחה, בעקבה. דם שחור קלח כפגע, מעשן ופורץ מהפצע.
עוד יהדס ויבטוש מאותה מכה, מורגות האדיר, אך את המלך הנה שיבר, והיה מבתרו ונתחים משליך לעדת זאביו הטורפים - אך ראה! ממרום כס שמאנווה ציווה, ברום פסגה אין-שיעור את דרכי מורגות לשמור, עט ארצה תורונדור נשר-של-מלוכה, ובמקור לוהב קרע בפניו של באוגליר, והנה צף ועלה, אברותיו שלושים אמה, ועימו נשא בין זעקות השבר את גופת המלך הכבירה. אל מקום בו הרים יקיפו, דרומה לצד המישור בו גונדולין תקום בשעתה, עיר נישאה - ברום שחקים, בין שלגי-סנוורים, בזיז-צוקים את המת הניח, על חודה של פסגה.
לא אורק או שד-של-אש נעז במרום המצוק להלך, אליו נישקפה מצבתו של פינגולפין הטהורה, עד בוא יומה של גונדולין ואחריתה.

כך זכה באוגליר בצלקתו, אשר את פני-השחור תוסיף ותעטר. ואת הילוכו הפוסח רכש; אך לא נתנזק שלטונו. כי בקדרות על כסאו הטמיר התעטף, ובאולמות האבן התהלך בהולמו; חורש מזימותיו לאיטו, את העולם כולו להביא במרותו. כובל-צבאות, אדון-מגור, לא עוד הניח לעבדיו או יריביו. משמרתו ותצפיתו שילש וכפל, ואת מרגליו שילח לכל עבר וכפר. ידיעות אסף מכל פאות צפון: מי לחם ומי נפל, מי נדד ומי נחבא, ומי צבר עושרו; חן-עלמות וגאוות-שרים; דבר לא נעלם מעינו; כל לבב חושב במערכי רשעתו.