הצל החדש

זהו סיפור-ההמשך היחיד שכתב טולקין ל'שר הטבעות', שמתרחש בעידן הרביעי, בימי השלום שבאו לאחר הפלת סאורון. טולקין החיל לכתוב אותו בשנות החמישים, אך נטש אותו אחרי מספר עמודים. בשסוף שנות השישים הוא חזר אליו ושיכתב אותו, אך גם הפעם לאורך עמודים ספורים. במכתב מהתקופה הוא אמר שהוא היה יכול לכתוב 'מותחן' שעוסק בתקופה, אבל לא מצא בכך הרבה טעם, מאחר ועיקר הרוע סולק עם הפלת סאורון. מתוך The Peoples of Middle-earth הכרך ה 12 בסדרת The History of Middle Earth תורגם על ידי יובל ווליס.

סיפור זה נפתח בימיו של המלך אלדאריון, בנו של אלסאר הנודע לתהילה, שאת מעלליו יפארו ספרי-השנים ויכבירו מלים לרוב. מאתיים וחמש שנים חלפו למן נפילת המגדל-האפל, ומעשי אותם ימים אינם מטרידים עוד את דעתם של אנשי גונדור, אף שעוד ימצאו מבינהם אחדים הזוכרים את ימי מלחמת-הטבעת, והם כצל חשוך על זכרונות ילדותם. אחד מאלה היה בורלאס אשר מפן-ארדואין. הוא היה בנו הצעיר של ברגונד, מפקדו הראשון של משמר הנסיך פאראמיר, שעקר יחד עם אדונו מן העיר לגבעות האמין ארנן.

"עמוקים הם שורשי הרוע," נוהג היה בורלאס לשנן, "ושחור הוא לשדם. עץ שיצמיחו יאריך ימים ולא יגווע: לשווא יכו בו בני אדם בקרדומיהם; תמיד ישוב לצמח ניצניו משיסבו ממנו עיניהם. אפילו בשעה של שמחת-נצחון, אל להם להתיר את חגורות קרדומיהם!"
"דברים של טעם אתה אומר," אמר סאילון; "ניחשתי זאת לפי קולך הקודר וממנוד ראשך. אבל מדוע ההתרגשות? חיים נוחים יש לך, לאיש זקן שאינו מרחיק לנסוע. כלום מצאת בגנך שתיל מאותו עץ שחור?"
בורלאס נשא עיניו ובחן את האיש הצעיר שניצב לפניו. הוא תהה פתאום אם הצעיר חד-הלשון לא הסתיר ממנו משהו. הוא לא ביקש לחשוף בפניו את סגור מחשבותיו. דאגות העיבו על לבו, ואת דבריו כיוון לעצמו יותר מלזולתו. סאילון חמק ממבטו והיה מהמהם לעצמו, מגלף ענף ערבה ירוק באולרו החד.
הם הסבו בסוכה, סמוך לגדתו המזרחית והתלולה של האנדואין, במקום שעבר סמוך לגבעות ארנן. הסוכה עמדה בגנו של בורלאס; ביתו הבנוי לבנים אפורות הסתמן בין העצים מעליהם, על צלעה המערבית של הגבעה. בורלאס התבונן בנהר, בעצים שעמדו בפריחה של חודש יוני, ומעבר להם במגדליה של העיר הטובלת באורה של שמש מעריבה. "לא, לא בגני שלי," הוא אמר, תפוס במחשבות.
"מה מטריד אותך?" שאל סאילון. "אם יש לאדם גן מוקף חומות עבות, הרי שלא יתקשה למשול בו כרצונו," הוא עצר לרגע. "כל עוד ימשיך וישמר את חוסנו," הוסיף. "כי מרגע שיחלש, מדוע שירצה לדאוג לדברים אחרים? שעתו קרבה, ותורם של אחרים לדאוג לניכוש העשבים."
בורלאס נאנח אך לא השיב. סאילון המשיך, "מן הסתם ימצאו כאלה שלא יסתפקו, ויטרידו עצמם בצרותיהם של שכניהם, של העיר, של הממלכה, או העולם כולו לצורך הדבר. דומני, אדוני בורלאס, שאתה נמנה עליהם. תמיד נהגת כך, אפילו מאז שהייתי נער פוחז, שלכדת מתגנב לבוסתן שלך. אפילו אז לא הנחת לדבר; לא ניסית ללמד אותי לקח בחוזק יד, וגם לא תיקנת את המשוכה. רצית לשפר את דרכיי. הכנסת אותי לביתך לדבר על לבי.
"אני זוכר את זה יפה: 'מעשה הראוי לאורקים', חזרת ואמרת. 'לגנוב פירות טובים - כך נוהגים צעירים פוחזים אם הם רעבים מדי, או אם אבותיהם עסוקים בדברים אחרים. אבל להפיל שורה שלמה של תפוחי בוסר, רק כדי להשליכם - זה מעשה הראוי לאורקים. מה נכנס בך, בחור?'
"כעסתי על ההאשמה, אדוני בורלאס! גא הייתי מכדי לענות. אף שבלבי רציתי לומר 'אם מעשה פוחז הוא לנער לגנוב תפוחים כדי לזלול מהם, גם מעשה פוחז הוא לגנוב אותם כדי להשתעשע בהם. לא גרוע יותר. אל תדבר אתי על מעשה של אורקים, אחרת אראה לך למה התכוונת!'.
"זו היתה טעות מצידך, אדוני בורלאס. שמעתי מעשיות על אורקים ומעשיהם, אבל לא התעניינתי בהם עד אז. עוררת בי סקרנות. נגמלתי ממעשי הגניבה (דעתו של אבי לא היתה נוחה מכך), אבל לא שכחתי את האורקים. טעמתי מהשנאה וממתיקות הנקמה. השתעשענו בחיקוי אורקים, אני וידידיי; לעיתים חשבתי, 'אולי נתאסף כולנו ונלך לכרות את העצים שלו? אולי אז יחשוב שאורקים אכן חזרו.' אבל כל זה היה לפני ימים רבים," סאילון נתחייך.
בורלאס נרעש; הנה הוא שומע את צפונות לבו של זולתו. משהו בקולו של הצעיר טרד את מנוחתו. הוא תהה אם עוד קיננה בצעיר טינה, עמוקה כאותם שורשי עצים אפלים, שלא נשתכחה מאז ימי ילדותו. סאילון היה ידיד לבנו והוסיף וביקר בביתו גם בשנותיו אלה הבודדות. הוא החליט שלא יגלה לו עוד בדבר מחשבותיו.
"הטעות נעשתה" אמר. "ואני לא נהגתי בתבונה, אף שאולי החכמתי מעט עם השנים. נסתבר לי שבעלי הכוונות הטובות לרוב ימצאו מזיקים, אפילו יותר מאלה שישבו בחיבוק ידיים. צר לי אם הדברים שאמרתי עוררו בך שינאה. עדיין סבורני שנהגתי במידת הצדק; שלא במקומה, אולי, אבל במידה הראויה. גם על נער להבין שפרי אינו מגיע לבשלותו מיד, וקטיפתו בטרם עת אין בה תועלת: היא שוללת אותו מהעולם ומונעת דבר טוב מלהתגשם. אלה העושים כך נוהגים בעצה אחת עם כל המזיקים, המשדיפים והמכרסמים ורוחות הסערה. זוהי דרכם של אורקים."
"אבל זו גם דרכם של בני אדם," אמר סאילון, "ולא התכוונתי לבני אדם פראיים בלבד, או אלה שחיו תחת הצל, כמו שאומרים, אלא לכל בני אדם. לא ארצה להשליך פרי בוסר עתה, אבל רק משום שאין לי צורך בתפוחי בוסר, ולא מסיבות נשגבות יותר, אדוני בורלאס. השקפותיך הן כמו תפוחים שאוחסנו ימים רבים מדי. עבור העצים, כל בני אדם יהיו כאורקים: האם חיי העץ נחשבים בעיניהם יותר מערכו כשהוא גדוע? היש להם ערך? האם חשובים הם מהאדמה עליה גדל, או מבולי עץ לבניין או לדלק שיוכנו ממנו, או שמא זה רק לצורך בירוא הנוף? אילו לעצים ניתן המשפט, מה היו אומרים על בני אדם? האם היו טובים בעיניהם מאורקים, או מפגעי המכרסמים והשידפון? מה זכות לבני אדם, היו שואלים, על מזיקיהם האחרים?"
"האדם היודע לטפח את העץ, ולשומרו מפני מזיקים ושאר אויביהם, אינו נוהג כאורק או מכרסם," אמר בורלאס. "אם מפריו הוא קוטף, אין הוא מזיק לו, כי העץ עושה פירות יותר מהדרוש לו להמשיך את זרעו."
"אם כן יאכל מהפרי, או ישתעשע בו," אמר סאילון. "אבל אני דיברתי על הרג: כריתה ושריפה. באיזו זכות עושים כך בני אדם לעצים?"
"לא על כך דיברת, כי אם על משפטם של העצים בעניין. אבל עצים אינם שופטים; הסמכות בעניין ניתנה לילדיו של העליון. את משפטי שלי שמעת. דע כי כל הרעות שבעולם לא היו בלחן-הבריאה מראשיתו: הן באו שמה עם שאון-סאונו של מלקור. בני אדם לא יצאו מאותם שאונות וסאונות, כי אם אחריהם, בלחן משלהם, והוא שלוח מארו עצמו, מידי העליון. על כן קרויים הם ילדיו. כל שנוצר בלחן להם הוא ולשימושם, לאשר יראו צורך. אבל לא לשווא, או למנהג גאווה וגבהות-לב, כי אם בזכות, והכרת-תודה על החסד.
"עצים תמיד יהיו לשימושם של בני אדם, ואפילו הגא והנישא שבעצי היער לא יחסיר ענפיו לחמם ולו את הפעוט שבילדי אנשי היער. אבל אין הילד מורשה לפגוע בעץ או להשחיתו. אנשי היער יבכרו תמיד לקושש זרדים שנפלו על פני גדיעת עצים צעירים; ולעולם לא יניחו להם להירקב, או ישתעשעו בהם בקרדומיהם. העושים כך נוהגים מנהג של אורקים.
"זכור את שאמרתי: עמוקים הם שורשי הרע, וממרחקים תבוא התרעלה שתפשה בנו. רבים ינהגו כך, ובעשותם יהפכו למשרתי מלקור. אולם לאורקים היה זה טבע מולד: הם שאבו הנאה מפגיעה בכל חי, ולא חדלו אלא כאשר עייפו, ולא משום סיבה אחרת. זהו כל שאומר בעניין היום."
"מדוע, והרי בקושי התחלנו!" אמר סאילון. "לא דיברת על הבוסתן או התפוחים שלך, או אפילו עלי, שהזכרת את העץ השחור. דיברת על משהו אחר, ודומני שלא אתקשה לנחש מהו. אוזניים כרויות ועיניים פקוחות יש לי, אדוני בורלאס, ועוד חושים מלבדם." קולו הונמך ללחישה, שנשמעה אך בקושי מעל המיית הרוח הצוננת בענפים. השמש הנה שקעה מאחורי המינדולואין. "האם שמעת את שמועת השם?" קולו בקושי יצר את ההברות, "את שמו של הרומור?"


בורלאס התבונן בו בהשתאות מעורבת בחשש. הוא התאמץ לדבר אבל דומה שקולו לא נשמע לו.
"רואה אני ששמעת, ושאתה מופתע לדעת שאף אני שמעתי. גם אני מופתע הייתי לגלות שהוא הגיע עדיך, כי עיניך לא רואות ואוזניך לא שומעות אפילו דברים פשוטים ושגורים, והעניין הזה נשמר בסתר ובעורמה שאין גדולים מהם."
"עורמה? עורמה של מי?" שאל בורלאס בזעף פתאומי. עיניו אולי כהו, אבל עתה בערו כגחלים.
"של אלה ששמעו את שמועת השם," השיב סאילון, שכמדומה לא התרגש כלל. "אין הם רבים במספר, וודאי שלא לעומת אנשיה של גונדור, אבל מספרם גדל מדי יום. דעתם של רבים אינה נוחה מאז שהלך המלך הגדול לעולמו, והם אינם עוד חוששים לומר את דעתם."
"ניחשתי שאלה הם הדברים," אמר בורלאס, "וזו מחשבה שמשלחת בי צינה בחומו של קיץ. עשוי אדם להחזיק בגן שמור ומוקף חומות, סאילון, אבל לא ימצא לו שם מנוח. יש אויבים שחומות לא יעצרו, וגנו אינו אלא חלק מממלכה שמורה גדולה יותר. שומה עליו לבקש לו הגנה בחומות הממלכה. מהי שמועת השם? מה עושים אותם אנשים?" הוא הניח ידו על ברכו של הצעיר.

"אשאל אותך שאלה לפני שאשיב על שלך," אמר סאילון, בוחן את פני הזקן שמולו. "איך הגיעה השמועה אליך, ואתה כמעט ואינך יוצא מהגבעות ורק לעיתים נדירות בא אל העיר?"
בורלאס השפיל עיניו לארץ וטמן ידו בין ברכיו. הוא שתק כמה רגעים, ולבסוף נשא עיניו. פניו התקשחו ודאגה ניכרה בהן. "לא אשיב לך על זאת, סאילון," אמר, "עד שתשיב לי על שאלתי. אמור לי, האם אתה אחד מאלה ששמעו את שמועת השם?"
חיוך מוזר חלף על פני הצעיר. "תקוף ואל תתגונן," הוא השיב, "זו התורה ששיננו לנו מפקדי החיל. אבל אם שני הצדדים ישמעו לה, נקבל קרב שאין לו סוף. לא אענה לדרישתך, אדוני בורלאס, עד שתאמר לי אם שמעת גם אתה את הדברים."
"מה היה בדבריי שהגיד לך זאת?" קרא בורלאס.
"ומה היה בדבריי שלי? " שאל סאילון.
"באשר לי, דומני שמהדברים שאמרתי השתמעה תשובה," אמר בורלאס.
"ואילו אצלי השתמע הספק, רצית לומר?" אמר סאילון, "בגלל שלימדתי זכות על נער שהשליך תפוחי בוסר על חבריו ולא קראתי לו אורק? או משום שדיברתי על סבלם של עצים מידי בני אדם? אין זה ממין התבונה, אדוני בורלאס, לשפוט בני אדם
לפי דבריהם בלהט הויכוח, מבלי לתת את הדעת על דעותיך שלך. אולי רציתי להישמע כך. אמנם היתה זו עזות מצח מצדי, אבל היא טובה מכל חזרה עקרה על דברי אחרים. רבים מאלה שדיברנו בהם דעתם לא נוחה מכך, והם ידברו על הלחן הגדול ביראה - אבל רק בנוכחותך. ובכן, מי יענה ראשון?"
"ונער יכתבם, אומר הפתגם," אמר בורלאס, "אבל גם אילו שווים היינו, על הראשון שנשאל לענות. בשני המקרים אתה הוא."
סאילון נתחייך. "טוב מאוד. שאלתך הראשונה אלי היתה בדבר השמועה ומעשי השומעים. האמנם לא תוכל להשיב על כך מנסיון שנותיך? שנותי מעטות יותר, אבל אוכל להסביר לך את מקור השמועות."
הוא קם על רגליו. השמש ירדה מאחורי ההרים והצללים העמיקו. אור זהוב נגה על חזיתו המערבית של בית בורלאס, אך הנהר שמתחתיו הנה החשיך. הוא התבונן בשמים ואחר באנדואין. "עדיין נאה כאן הערב," הוא אמר, "אבל רוח עתידה לבוא מהמזרח. עננים יסתירו את הירח הלילה."
בורלאס נרעד מעט למגע האוויר הקר, "אינני חושש מכך, אלא אם התכוונת לזרז איש זקן לחמם את עצמותיו באש המבוערת." הוא קם ופנה ללכת בשביל המוביל לביתו, כי סבר שהצעיר אמר את שלו. אבל סאילון בא בעקבותיו והניח ידו על זרועו.
"התכוונתי לומר שעליך ללבוש משהו חם אחרי השקיעה," הוא אמר, "אם אמנם רצית לשמוע עוד. אם דעתך נחושה כפי שאמרת, אולי תסכים לבוא עמי הלילה למסע קצר. אפגוש אותך בשער המזרחי מאחורי ביתך. אעבור שם כאשר יחשיך לגמרי. חכה לי שם אם רצונך בכך. אבוא בבגדים שחורים, וכל מי שיבוא עמי עליו ללבוש בגד דומה. היה שלום, אדוני בורלאס! חשוב על הדבר כל עוד האור מאיר."
סאילון קד והסתלק, פונה לשביל שעבר סמוך לקצה החוף התלול צפונה משם, לעבר ביתו של אביו. הוא נעלם מאחורי עיקול, ודבריו האחרונים מוסיפים להדהד באוזני בורלאס.

הוא ניצב שם שעת-מה לאחר לכתו של סאילון, ידו מכסה את עיניו והוא נשען על גזעו הקר של עץ שעמד סמוך לשביל. הוא שב וניסה להיזכר כיצד החלה השיחה המטרידה. הוא לא חשב מה יעשה עם רדת החשיכה.
רוחו לא היתה טובה עליו מאז האביב, גם אם בריא היה בגופו. הבדידות העיקה עליו מאז שבנו ברלאך יצא שוב באפריל אל הספינות, לפלארגיר. סאילון היה מבקר מדי פעם, כאשר הזדמן. לאחרונה נהג לשוטט בארץ. לאיזה צורך, בורלאס לא היה בטוח. משהו שקשור לעצים, הוא שיער. הוא הביא ידיעות מכל רחבי הממלכה לידידו הזקן, או לאביו של ידידו; ברלאך היה ידידו הקרוב בשעתו, אף שדומה שלא התראו עוד.
"זה היה ברגע ההוא," אמר בורלאס לעצמו, "דיברתי עם סאילון על פלארגיר, וסיפרתי לו את שאמר ברלאך. אירועים מוזרים התרחשו במורד הנהר, באתיר. ספינה קטנה של הצי נעלמה על ספניה. לא אירוע מיוחד, לדברי ברלאך. 'השלום מרפה את ידי השומרים', הוא אמר, והסמכות הצבאית ניכרת בקולו. 'אולי הסתלקו להם לאיזו מטרה משלהם; לידידים באחד מנמלי המערב, אולי. אבל בלי רשות ומבלי נווט. כנראה שטבעו, ואין פליאה בכך. יש לנו מעט מלחים טובים לאחרונה; הדייג מושך רבים לרווח קל. לפחות כולם יודעים שהחופים המערביים מסוכנים לחסרי הנסיון.'
"זה היה הדבר, ואני סיפרתי לסאילון ושאלתי אם שמע משהו על המתרחש בדרום. "אכן שמעתי," הוא אמר. "ההסבר הרשמי לא סיפק איש. המלחים שאבדו לא היו חסרי נסיון, אלא בני דייגים. ומזה זמן רב שלא היו סערות בחופים."
בורלאס נזכר פתאום בשמועות אחרות, שמועות שאות'רונדיר הזכיר. 'מזיק' היתה המילה בה השתמש. העץ השחור, הוא אמר בינו לבינו.
הוא הסיט את ידו מעל עיניו והעבירה על גזע העץ עליו נשען, מתבונן בעליו הכהים כנגד השמים הריקים, המאפילים. כוכב נצץ מבין לענפים. הוא שב ודיבר חרש, כמו אל העץ.
"מה נעשה אם כן? אין ספק שסאילון בעסק. אבל האם זה ודאי לגמרי? היה משהו לעגני בקולו, בוז כלפי דרך החיים המקובלת. הוא לא אבה להשיב על שאלה פשוטה. הבגדים השחורים! אבל מדוע הזמין אותי? לשנות את דעתו של בורלאס הזקן! מאמץ שווא. מה הטעם לנסות ולשכנע את מי שזוכר את הזדון שהיה, ולו זה רחוק ונשכח? ואפילו יצליח, מה יועיל בורלאס הזקן בשירותו של אי-מי? זקן הוא מלשרת. אולי סאילון מנסה לרגל בעצמו ולברר את השמועות. בגדי השחור עשויים להיות מסווה. דרך להתגנב בלילה. אך מה אוכל אני להועיל בשליחות מסוכנת כזו? עדיף שאתרחק."
מחשבה צוננת נגעה פתאום בלב בורלאס. אולי אמר מי להרחיק אותו? הוא ילקח למקום ויעלם, כמו אותם ספנים? ההזמנה מסאילון באה רק לאחר שהפתיע את הצעיר, כאשר הזכיר את השמועות ואת השם. הוא גם לא טרח להסתיר את עוינותו.
המחשבה הסירה ממנו כל ספק. הוא ידע מהו שעליו לעשות. הוא גמר בדעתו לחכות בבגדים שחורים בשער, בשעה הראשונה של הלילה. הוא יענה להזמנה. הוא היכה באגרופו כנגד העץ ונשא ראשו, עושה דרכו לאיטו אך ללא היסוס במעלה השביל. מחשבה חלפה בו ברגע שעמד על המפתן. "אולי הארכתי שנים לצורך זה ממש, להיות אחד מהאחרונים שעוד זוכרים את הרעה שקדמה לימות השלווה. הריח משתמר בזיכרון ימים רבים. עדיין אני יכול לחוש בצחנת הזדון הישן, ולנקוב בשמו."


הדלת שתחת הגזוזטרה היתה פתוחה, אך הבית פנימה היה חשוך. דומה שכל רחשי הערב נתהסו ורק דממה עוטפת-כל נותרה. דממת מוות. הוא נכנס והתבונן סביב; הוא קרא, אך לא באה תשובה. הוא עצר במסדרון הצר שעבר לאורך הבית. דומה היה לו שהחשיכה עוטפת אותו; אור דימדומים לא נסתנן מהעולם שבחוץ. פתאום חש בריח, או דימה לחוש בו, כמו בא מעבר לחוש: הוא חש בצחנת הזדון העתיק, וידע מהו.



------
[כאן נקטע הסיפור]