האתראבת

מתוך ההיסטוריה של הארץ התיכונה, כרך 10 'טבעת מורגות', עמ' 304 ואילך. תירגם י. ווליס

אתראבת פינרוד אה אנדרת
(התדיינותם של פינרוד ואנדרת)
על אודות המוות ובני ארו, ועל החטאתם של בני-אדם

[הקדמה]
האלדאר למדו מפי האדאין כי אמונתם היא שההרואר[1] שלהם לא נועדו מטבעם להיות קצרי-מועד, ונעשו כן מחמת רשעת מלקור. לכך תמהו האלדאר, כי לא הבינו את שכיוונו לו בני אדם - אם היה זה מתוך הפגימה בארדה (בה ראו את הסיבה להיחלשות ההרואר שלהם-עצמם), או מחמת רעה שכוונה כנגד בני אדם באשר הם, שירדה עליהם בימי החושך, בטרם פגשו האדאין באלדאר בבלריאנד, או מתוך שתיהן גם יחד. האלדאר סברו כי אם חייהם הקצרים של בני אדם באו להם כתוצאה מזדון מכוון, הרי שלא היו עוד כפי שיצרם ארו, ושינוי שלא נודע כדוגמתו עבר אותם. דבר זה היה להם מקור לפליאה וגם אימה, כי אם נכון הדבר, היתה עוצמת מלקור (ולו בראשית הדברים) אדירה משיעור הבנתם של האלדאר; וטבעם של בני אדם אינו כשאר שוכניה של הארדה.

בעניינים אלה רשומה במסורת העתיקה של האלדאר שיחה שערכו פינרוד פלאגונד ואנדרת החכמה בבלריאנד. סיפור זה, הקרוי בפי האלדאר אתראבת פינרוד אה אנדרת, מובא כאן באחד הנוסחים שנשתמרו.

פינרוד (בן פינארפין בן פינווה) היה הנבון שבין הנולדור הגולים, ודעתו נתונה יותר מכל האחרים לעניינים שברוח (מאשר לענייני המעשה והיצירה). משתוקק היה לגלות את כל הניתן לגילוי בדבר בני אדם. הוא היה ראשון לפגוש בבני אדם בבלריאנד, וראשון לקיים עימם קשרי ידידות. מסיבה זו נקרא בפיהם אדניל ,"ידיד בני אדם". חיבה רבה נטה לבני ביתו של ביאור הזקן, כי בהם פגש לראשונה ביערות שבמזרחה של בלריאנד.

אנדרת היתה אשה מאותו בית, אחות ברגור אבי באראהיר (שבנו היה ברן הגידם, הנודע לתהילה). היא נמנתה על החכמים, והרבתה ללמוד ממסורות אנשיה ומדברי-ימיהם. האלדאר כינוה על כן סאילינד ,"נבונת-הלב". כי בין חכמי בני אדם נודעו גם נשים, והן זכו לכבוד רב בקרב אנשיהן, בעיקר על שום ידיעתן את אגדות הימים העתיקים. אדאנל היתה בינהן, אחות האדור לורינדול שהיה בימיו מושל על בני מאראך, שלשונם ומסורותיהם היו שונות מאלה אשר לבית ביאור. אדאנל נישאה לשאר-בשרה של אנדרת, בלמיר שמבית ביאור[2]; לימים סבה של אמלדיר אם ברן. בנעוריה ישבה אנדרת בביתו של בלמיר, ולמדה שם מפי אדאנל ממסורת אנשי מאראך, מלבד מסורת ביתה שלה.

בימי השלום, בטרם פרץ מלקור את המצור שעל אנגבאנד, נהג פינרוד לבקר את אנדרת ורקם עימה קשרי ידידות אמיצים. ממנה למד דברים רבים שנאותה להגיד לו, כי היא גילתה לו דברים שלא נודעו לו מהחכמים האחרים; דומה היה לו כי צל נח עליהם, ואפילה עומדת מאחורי דבריהם, אודותיה מיאנו לדבר אפילו בין אנשיהם. הם התייראו מהאלדאר, ולא נטו לגלות להם בדבר אגדותיהם ומחשבתם. מעטים במספר היו, נטו לנצור לשונם, ולמסור את ידיעותיהם רק לאלה שבחרו בהם.

*

באחד מימי האביב[3] הזדמן פינרוד לביתו של בלמיר והתארח שמה; והוא שקע בשיחה עם אנדרת החכמה, מבעלות-המסורה, בעניינם של בני אדם והגורל שמונה להם. לא מכבר נאסף בורון, אדון בית ביאור, אל אבותיו בסוף חודש יולה, ופינרוד התאבל על מותו.

"קשה לי הסתלקותם המהירה של בני גזעך, אנדרת," הוא אמר, "הנה סבך בורון במתים, ואפילו הוא בא בימים, כאשר יאמר בינכם[4]. קצרים מדי היו ימי במחיצתו; עת מועטה חלפה לדידי מאז ראיתי את ביאור[5] במזרחה של הארץ, ועתה גם הוא הסתלק: הוא ובניו ובני-בניו."

"מאה שנים חלפו," אמרה אנדרת, "למן ירידתנו מההרים. ביאור ובנו באראן ובנו שלו בורון חיו לשנתם התשעים; ימינו האריכו מאז באנו לארץ זו."
"האם נוחים לכם חייכם כאן?" אמר פינרוד.
"נוחים?" אמרה אנדרת. "אין מנוחה בלבם של בני-אדם. אין הקלה ואין נחמה על צער האובדן; אבל אם שנותינו האריכו, הנה הומתקו חיינו מעט, וטפח מן הצל סר מעלינו."
"מה כוונתך בזאת?" אמר פינרוד.
"האמנם לא תדע?" אמרה אנדרת. "זהו הצל השמור בפאתי צפון; אולם היו ימים," היא נשתתקה לרגע, ועיניה כהו פתאום, כמו שבו מחשבותיה לשנים חשוכות שביקשה לשכוח. "היו ימים והוא העטה על הארץ התיכונה כולה, בשעה שיושבים הייתם בארצכם הברוכה."
"לא בדבר הצל שאלתי," אמר פינרוד. "ולמה כיוונת באמרך כי סר זה מעליכם? מה לו ולגורלם של בני אדם לגווע? הלא גם אתם, כאשר אנו סוברים (וחכמתנו בדבר ניתנה לנו מידי איתני-העולם עצמם), ילדי ארו הנכם, וגורלכם ואחריתכם באו מידו."
"רואה אני," אמרה אנדרת, "כי בדבר זה תמימי-דעים אתם עם אחיכם הפחותים מכם שפגשנו במסעינו, אפילו הם לא יושבים באור. האין כולכם, בני הליליים, סוברים כי אנו קצרי-ימים מחמת טבענו, וכי גופינו שבירים ובני-חלוף, בעוד אתם קשויים ומאריכי-ימים? אפשר ואנו "ילדיו של ארו", כאשר תורתכם תאמר לכם; אך ילדים אנו גם לעומתכם: זאטוטים להגות אליהם חיבה, אולי; אבל תמיד פחותי-ערך. ממרום דרגה תשפילו מבטיכם אלינו, וחיוך של רחמים רוחף על שפתותיכם, ובראשיכם תנידו בחמלה."
"לדאבוני אמת דיברת," אמר פינרוד. "וכך היא לרבים מאנשי. אך לא לכולם, ופחות מכל לי עצמי. תני דעתך, אנדרת, כי לא קראנו אתכם "ילדי ארו" לשווא, כי לעולם לא יהגה שם זה שלא בכוונה אמיתית. בדברינו אנו מספרים את שאנו יודעים, ולא ממשנת חכמינו בלבד: כי אתם קרובים לנו קירבה מובהקת (בהרואה כמו בפיאה) מכל יצור אחר בארדה.
"אהבתנו נתונה ליצורים אחרים בארץ התיכונה, שכן הם ראויים לה: ציפורים וחיות השדה שהם ידידינו; העצים, ואפילו הפרחים הנאוים, שקצרים ימיהם משל בני-אדם. על אובדנם אנו מצרים, אבל אמונתינו היא שזהו גורלם, והוא קבוע ושריר כצורתם וצבעם.
"אולם עליכם, שהנכם קרובים לנו מכולם, נצרה יותר מכל. אבל אם נשקול בדבר טבעם בר-החלוף של החיים בארץ התיכונה, הלא נמצא כי ימיכם הקצרים הנם חלק מטבעכם? האין אנשייך מאמינים בכך? חש אני מדברייך ומקולך המר כי סבורה את שאנו טועים."

"אכן סבורה אני שטעות בידכם, ובידי מי שחושבים כמוכם," אמרה אנדרת; "כי זו הטעות עצמה באה מן הצל. אשר לבני אדם - יש האומרים כך, ויש שיאמרו אחרת. רוב-רובם לא יעמיקו להרהר בדבר, כי מאמינים הם שימיהם הקצרים בעולם תמיד היו ולעד יהיו, באם ירצו בכך ואם לאו. אבל יש אשר סוברים כי לא כך היה. בני אדם יקראו להם "החכמים", אבל לא יטו להם אוזנם. כי אין דבריהם נהירים, ואין הם תמימי-דעים. אין להם מאגר של חכמה כדוגמת שלכם, עליה תדברו גדולות ונצורות; רק "מסורה" היא להם, ממנה ישתדלו לנפות את האמת (אם תימצא להם). כי בכל ניפוי ידבק מוץ לחיטים שנבורו, ואין זה נדיר שגם במוץ המושלך ידבקו חיטים.
"דע כי בקרב אנשיי, מחכם לחכם ניתנה המסורה, ומאפילת-עברינו בא הקול האומר כי בני אדם אינם עתה כאשר היו, וטבעם אשר הינו אין הוא כפי שהיה בראשית. מבין אנשינו, חכמי שבט מאראך הם שיגידו לנו את שמו של זה שאתם קוראים ארו, כי בין אנשי-שבטי נשתכח כמעט כליל. זאת למדתי מאדאנל. אומרים הם ודורשים כי בני אדם אינם מטבעם קצרי-ימים; הם נעשו כן מחמת רשעתו של אדון-האופל, אשר את שמו לא יהגו בקול."

"נקל לי להאמין," אמר פינרוד, "שבגופיכם סבלתם מידת-מה מרשעת מלקור. כי חיים אתם בארדה שנפגמה, וכמוכם כמונו; כי כל אשר בארדה הוכתם בו, עוד בטרם אתם או אנו הגענו ושאבנו את ה-הרואר ואת אשר יקיים אותנו מתוכה: על כל מרחביה פשט, מלבד אולי אמאן, לפני שבא שמה. דעי לך כי אין הדבר שונה עבור הקוונדי: גם הם איבדו מקומתם ומחיותם שהיתה להם. אלה מאיתנו החיים פה ואפילו אלה ששבו הנה כבר חשים בכך ורואים בשינוי המהיר שעובר בנו. חולשה פושה בהם, ואין הם עמידים כאשר נוצרו להיות - אף שלא יחושו בדבר עד שיחלפו שנים רבות.
"כך הדבר גם עם ה-הרואר של בני-אדם: הם חלשים משהיו, מזמן שנוצרו. משום כך בארצות המערב האלה, שידו לא נגעה בהן ימים רבים, ישובו ויאריכו ימים, כאשר אמרת."

"לא לכך כיוונתי!" אמרה אנדרת, "לא ירדת לסוף דברי, האדון, כי דעתך תמיד אחת היא - בני לילית יהיו בני לילית, ובני אדם הם בני אדם, ואף שלשניהם אויב אחד שמידו שניהם סבלו, עדיין הם עומדים בשתי דרגות נפרדות - כאדונים ופשוטי-עם - אלה בכורי-ארץ ורמי-מעלה ומאריכי-חיים, ואלה המאחרים-לבוא: פחותי-כבוד וקצרי-שירות.
"לא זה הקול ששמעו החכמים מאפילת ימינו, ומאשר היה לפניה. לא, האדון; זאת יאמרו חכמי בני אדם: "לא למוות נוצרנו, ולא לאחרית זו נולדנו. כי מוות הושתת עלינו." ראה! אימתו תהלך עלינו ולא תחדל, ואנו ננוס מפניה לשווא, כצבי נמלט מטורף. סבורה אני כי לא נימלט ממנו בגבולות העולם הזה, אף לא אם נבוא לאור שמעבר-ים, לאמאן שעליה תדברו. כי בתקוה זו נדדנו ונסענו משך חיי בני אדם רבים. אך היתה זו תקוות-שווא, כך הגידו לנו חכמינו. אבל המסע לא חדל, כי הלא אמרתי שמעטים יאזינו. ראה! מהצל נמלטנו אל חופיה האחרונים של הארץ התיכונה, רק כדי לגלות שהוא כאן לפנינו!"

אז נשתתק פינרוד; אבל לאחר שעת מה אמר, "מלים מוזרות הן לי, ונוראות למשמע. גאווה אני שומע בדברך, ואת מכוות-ההשפלה, כי בשומעייך את מבקשת להכות בה. אם כל חכמי בני אדם יאמרו כך, אבקש להאמין כי אמנם שואה ירדה עליכם. אך לא מידי אנשיי באה, או מיד מי מהקוונדי. אם אנו כאשר הננו, ואתם כאשר מצאנו אתכם, אין זה ממעשינו שלנו, או מרצוננו. צערכם אין בו לרומם גאוותינו או לשמחנו. רק אחד יאמר אחרת: הוא האויב שאת שמו לא תהגו.
"הישמרי לך מפני המוץ הדבק לחיטים, אנדרת! סכנת-מוות יש בו; שקריו של האויב יקצרו שנאה מזרעים של קינאה. לא כל הקולות הבאים מהאופל ידברו אמת לאלה המבקשים ללמוד דברים שלא ידעו.
"אך מיהו שהמיט עליכם את הרעה הזו? מיהו שהשתית עליכם מוות? מלקור, כך תאמרו, או הוא שבשמו תהגו באין איש עמכם. כי על מוות תדברו ועל צלו, כמו חד הם; כסבורים אתם שאם תימלטו מהצל תשטו במוות.
"ואולם שניים אלה אין הם מהות אחת, אנדרת". כך סבור אני, שכן מוות לא היה בעולם - ולא הוא שיצרו, אלא אחר. כי מוות אינו אלא שם שניתן לדבר שהוא הכתים, ועל כן רע הוא שמו. אך מבלי כן שמו היה טוב."

"מהו שאתם יודעים על המוות?" אמרה אנדרת, "והרי אינכם יראים אותו, כי מעולם לא ידעתם אותו."

"לא כי ראינו בו, ואנו יראים אותו," השיב פינרוד. "אפילו אנחנו עשויים למות, אנדרת; ואכן מתנו. אביו של אבי נקטל ביד רעה, ורבים באו אחריו, גולים בלילה שחור על קרח אכזר, ובים סערה. בארץ התיכונה נפלנו חללים, באש ועשן, ברעל ובחרבות-זדון של קרב; פיאנור במתים, ופינגולפין נפל מרמס לרגלי מורגות.
"לאיזו תכלית מתים אנו? למען הבס את הצל; ואם לא יצלח בידינו, לפחות לשמור פן יפשוט על מלוא הארץ התיכונה - למען הגן על ילדי ארו, אנדרת; כל ילדי ארו, ולא רק האלדאר גאי-הלב!"

"אנוכי שמעתי האומרים," אמרה אנדרת, "כי היה זה כדי להשיב את האוצר שנגזל מכם בידי האויב; אבל אולי בית פינארפין אין דעתו כשאר בני פיאנור. אף על פי כן אומר גם זו הפעם: "מהו שאתם יודעים על מוות?" לכם הוא אולי כאב, אולי אובדן מר - אך רק לפרק זמן; כמעות בודדות מאוצר-מלכים, אלא אם הטעוני דברים ששמעתי. הלא יודע אתה כי במותכם אין אתם נוטשים את העולם, וכי ניתן לכם לשוב ולחיות.
"לא כך הדבר עימנו. במותינו אנו מתים לבלי שוב. מוות הוא הקץ שאין מאחוריו דבר, אובדן שאין להשיבו. והוא משוקץ, כי הוא עוול שנעשה לנו."

"ידעתי את ההבדל הזה," אמר פינרוד, "אומרים אתם ששתי דרכים למוות: האחת מפגע ואובדן אך לא בקץ; והאחרת היא קץ מבלי שוב. כלום תטעני כי הקוונדי יהלכו רק בראשונה?"

"אמנם כן. ועוד הבדל נוסף יהיה," אמרה אנדרת. "האחד אינו יותר מפגיעה במהלכי-העולם, אשר האמיצים או החזקים או ברי-המזל יקוו לדלג מעליו; האחר הוא מוות שאין מפלט ממנו: כצייד שאין נמלט מפניו, ולו יהיה האיש חזק, מהיר או אמיץ-לב; אמיץ או שוטה; רשע או צדיק כל ימיו ובכל מעשיו חסיד, אם אוהב את העולם או מנאצו, אחת דתו למות ולעזבו; להיות לפגר, שבני אדם יבקשו לקבור או לבער באש."

"ולו הם נרדפים כך, האין תקוה לבני אדם?" אמר פינרוד.

"אין להם הידיעה, או הוודאות, אלא הפחד וחלומות האופל והבלהה," השיבה אנדרת". "תקוה אמרת? זהו עניין אחר, עליו החכמים ימעטו לדבר." אז התרכך קולה. "ואולם, אדוני פינרוד אשר לבית פינארפין אשר מבני-לילית הרמים וגאי-הלבב, אפשר ואנו נדבר בכך בבוא העת, אתה ואנוכי."

"תמהני מתי תבוא העת," אמר פינרוד, "בינתיים נוסיף ונהלך בגיא הצלמוות. לעת עתה, סבור אני, מפריד בינינו המרחק עד הקץ, הוא לבדו. כי אם סבורה את שעבור בני לילית אין מוות בטוח, הנה טעות בידך.
"דעי כי אף שאין בינינו מי אשר ידע את עתידה של הארדה (אולי הואלאר לבדם יודעים), או משך הזמן שנועדה להוסיף ולעמוד - הרי שלא יהיה זה לעד. בידי ארו נוצרה, אך הוא לא יתקיים בה. העליון לבדו נטול גבולות הוא. על כן ארדה ואיאה עצמה חייבות להתקיים במגבלות. חוזה את בנו, הקוונדי, בעידנים ראשונים לקיומינו. רחוק מאיתנו הקץ, כפי שעבורכם המוות לאיש צעיר שכוחו מפעם בו - להוציא שלנו שנות חיים ומחשבה ארוכות מאחורינו. אולם הקץ בוא יבוא. זאת יודעים כולנו. כי מותנו יבוא אז ועלינו להיכחד כליל, כך סבורים אנו, כי אנו שייכים לארדה (בהרואה ובפיאה). מהו שיצפה לנו אז? כלום לא אמרת "הליכה לבלי שוב", "הקץ המוחלט, האובדן שאין לו תיקון"?
"הצייד הבא אחרינו מאט צעדיו, אך לעולם לא יאבד את עקבות טרפו. כי ביום תקעו בקרנו תרועת-נצחונו, לא נדע את שיעלה בגורלנו, ואיש לא דיבר לנו תקווה."

"לא ידעתי זאת," אמרה אנדרת, "ואף על פי כן..."

"לפחות זה שלנו איטי לבוא, אמרת לומר?" אמר פינרוד. "אמת. אך כלום ודאי שגורל צפוי ואיטי יהיה קל מהמהיר? אם את דברייך הבינותי, הרי שאינך מאמינה כי הבדל זה נקבע בראשית הימים, וכי לאמונתך לא נועדתם למוות מהיר.
"דברים רבים ניתן לומר בעניין הזה (באם הוא ניחוש נכון או לא), אולם ראשית שאלה לי אליך: כיצד טוענים אתם שקרה הדבר? ברשעת מלקור, אנחש. לא הכחשת זאת. אולם רואה אני כי לא דיברת על הפחיתות שעברה על הארדה כולה, כי על שואה ייחודית שניחתה על אנשייך, נגד בני-אדם באשר הנם. האין זה שאמרת?"

"אכן הוא," אמרה אנדרת.

"אם כן, הרי זה דבר מחריד," אמר פינרוד. "אנו יודעים אודות מלקור, הוא המורגות, ובדבר עוצמתו. אנוכי ראיתיו, ואת קולו שמעתי. כי עיוור עמדתי באותו ליל-צלמוות, בלבו של צל-אופל, אודותיו את אנדרת אינך יודעת דבר, מלבד שיגיונותיהם וזכרונותיהם של אנשייך. אך מעולם, אפילו במעבה אופל-העלטה ההוא, לא האמנו כי יהיה בכוחו ללכוד ברשתו את ילדי ארו.
אחדים אולי היה מפתה; אחרים יכול היה להשחית; אולם לשנות גורלם של כל בני הגזע, כל הילדים - לשלול מהם את מורשתם: אם זאת יכול היה לעשות כנגד רצון ארו, כי אז נורא ואדיר-כוח הוא מששיערנו מעודנו. וכל הדרם ועוצמתם של הנולדור אינה יותר מגאוות-שוטים - ואלינור עצמה והרי הפלורי יהיו כמגדלים של חול מול עוצמתו."

"האזן-נא לי!" אמרה אנדרת. "הלא אמרתי כי לא ידעתם מוות מהו? דע זאת! כי ביום שתדעו את טעמו, ולו במחשבתכם, כאשר אנו יודעים אותו במעש ובמחשבה כל ימי חיינו, כי אז תדעו באחת את טעמו של יאוש. אנו ניטיב לדעתו, ולו אתם אינכם; כי הוא אשר לא ייזכר בשם אדון הוא על העולם, וכל ערככם וערכנו אינם אלא שווא; אין בהם תועלת ולעולם לא תהיה."

"הישמרי לך!" אמר פינרוד. "הישמרי פן תגידי את אשר אין להגידו, ותדברי סרה בהשוותך את ארו - אם באי דעת או בידיעה - עם האויב אשר משתוקק כי תעשי כן. לא הוא אדון על העולם, אלא העליון אשר יצרו; כי עושה-דברו על הארץ הוא מאנווה, מלך-המלכים אשר על ארדה שאין כמוהו מבורך.
"אין זאת, אנדרת כי דעתך חשכה עליך ומבוכת-רוח מושלת בך. להשפיל-ראש ולתעב; לנוס אך לא לדחות; לאהוב את הגוף אך גם לבוז לו, כמו היית עוף-פגרים: ממורגות יבואו אלה. אולם לדון את בני אלמוות לחיי-מוות, מאב לבן, ועדיין להותיר להם זיכרון-מורשתם שנגזלה מהם, ותשוקה לאשר איבדו - כלום בכוחו של המורגות לעשות כך? לא יתכן הדבר, אומר אני.
ומזו הסיבה אומר כי אם אמת סיפורך, הרי שהארדה כולה לשווא נוצרה: מרום פסגת אויולוסה ועד תשתית האבן התחתונה. אין אני מאמין לסיפורך. אין מי שיוכל לכך, מלבד העליון.
"על כן אומר לך, אנדרת": מהו שעוללתם, אתם בני האדם, לפני שנות דור באופל? כיצד עוררתם עליכם את חימת ארו? שאחרת כל סיפוריכם אינם אלא חלומות-בלהה של שחור, שנרקחו במחשבת-ביעותים. הלא תאמרי את ששמעת ואת שידעת?"

"לא אדבר את הדברים," אמרה אנדרת. "כי לא נגיד בדברים האלה לבני עם אחר. אך זאת אומר כי חלוקים החכמים בדעתם, ומדברים בקולות רבים. קרה אשר קרה בימים קדומים, אנו נמלטנו מפניו. השתדלנו לשכוח. ימים ארוכים ביקשנו לשכוח, עד כי לא נזכור עוד ימים בהם לא היינו כאשר אנו עתה - להוציא את אגדות-הימים עת המוות מיעט לבוא, וימינו עוד היו ארוכים יותר; אולם כבר היה המוות."

"אינכם זוכרים?" אמר פינרוד, "האין אגדות על ימיכם טרם היות המוות? אפילו אשר לא תספרו אודותם לזרים?"

"אולי יהיו," אמרה אנדרת. "אם לא בקרב אנשיי שלי, אולי בין אנשיה של אדאנל." היא נשתתקה, והתבוננה באש.

"סוברת היית כי איש לא ידע מלבדכם?" אמר פינרוד לבסוף. "כלום הואלאר אף הם לא ידעו?"

אנדרת נשאה מבטה, ועיניה כמו עמקו בכהותן. "הואלאר?" אמרה. "ומניין אדע? או אי-מי מבני אדם? הואלאר שלך לא באו אלינו, לא לדאוג למחסורינו או להורות לנו; שום הזמנות לא שלחו לנו."

"מהו שאת יודעת עליהם?" אמר פינרוד. "אנוכי ראיתים; אף ישבתי בינהם. במעמד מאנווה ווארדה ניצב הייתי, בזיוו-של-אור. אל תדברי בהם סרה, ולא בכל שמעבר לתפישתך. מלים כעין אלה באו מפיו של המבזה.
"השקלת בדעתך, אנדרת, כי בימי עידנים שזה מכבר חלפו, אתם-עצמכם הם שיצאתם ממחשבת-דאגתם או עזרתם? או כי אתם, ילדי-אדם, לא הייתם נתונים לממשל בידם? כי רבים מאוד הייתם; אכן זו כוונתי, ואל תחמיאי לגאוותך:
רבים עד-בלי-די. אדונים לעצמכם בכל הארדה, תחת יד-העליון. הישמרי לך בדברייך! אם לא תיאותי לדבר על אחרים השותפים לדעתך, או כיצד באה רעה זו עליכם, הישמרי פן תעמיקי את הפגע (כמרפאים שלא ידעו את מלאכתם), וברוב גאוותך תטילי כתם בחפים.
"ועתה, הניחי-נא ונדבר על דברים אחרים, אם אין בדעתך להוסיף עוד בעניין. הנה אתן דעתי על טענתך הראשונה, בטרם הפגיעה. כי דברייך שאמרת מופלאים באוזני: "לא נועדנו למוות, אף לא נולדנו להכלות". מהו שכיוונת בכך? האם כמונו אתם או שונים?"

"אין המסורה מדברת עליכם," אמרה אנדרת, "כי לא ידענו את האלדאר. רק בבני-מוות ואלה שאינם בני-מוות דיברנו. על אודות חיים שאורכם כמידת חיי העולם ולא יותר לא שמענו; אני-עצמי הבינותי את דבריך בעניין רק עתה."

"עלי להתוודות ולהודות," אמר פינרוד, "כי האמנתי שאמונה זו שלכם, כי לא למות נוצרתם, לא היתה אלא חלום שווא של גאוותך, מקנאתך בקוונדי ומרצונך להשתוות ולהתעלות עליהם. אבל הנה אמרת כי לא כך הוא. אבל ימים רבים טרם בואכם לארץ זו פגשתם אחרים מבני הקוונדי, ושיג-ושיח היה בינהם לכמה מבינכם. ההייתם אז בני אלמוות? כלום לא דנתם עימם בענייני חיים ומוות? אף שגם מבלי מלים, היו הם חשים עד מהרה כי בני-תמותה אתם, וגם אתם, בבוא העת יודעים הייתם כי אין הם מתים."

"לא כך היה - כאשר גם אמרתי," השיבה אנדרת. "אפשר והיינו בני תמותה משפגשנו לראשונה בבני הליליים, ואפשר כי לא: המסורה שבינינו לא תספר על כך (לפחות ככל שלמדתי ושמעתי). כי כבר היתה לנו המסורה, ולא נזקקנו לזו של בני הליליים: ידענו שבראשית ימינו נולדנו שלא על מנת למות; בזאת, אדוני, אמרנו: לחיים נטולי קץ, נטולי כל צל-אחרית.

"אם כך, המעולם לא נטרדו חכמיכם בדבר טבעם המוזר של האטאני?" אמר פינרוד.

"האמנם כה מוזר הוא?" אמרה אנדרת. "רבים מהחכמים סבורים כי בטבעם האמיתי של הדברים, כל יצירי-החי נועדו לחיות מבלי לכלות לעד."

"בכך לפחות, יאמרו האלדאר כי טעות בידם," אמר פינרוד. "עבורינו טענתם של בני אדם מוזרה, וקשה ליישוב. וזאת משתי סיבות. טענתך, אם אמנם ביטאת נכונה דברייך, כי היו לכם גופים שלא נועדו לכלות, ושלא הוגבלו בגבולותיה של ארדה, ובאותה מידה ניזונים ומתקיימים ממנה. מכך משתמע (גם אם לא ידעת זאת) כי את טוענת שהיו לכם הרואר ופיאר שאינם מתואמים ומשולבים. אותה התאמה שלמה לדידנו היא חיונית לטבעם האמיתי, הבלתי-מושחת, של כל היצורים שרוח-חיים בהם: המירואווי, ילדי-ארו בלשוננו."

"מבינה אני את דבריך על הטענה הראשונה," אמרה אנדרת, "גם לכך חכמינו ענו תשובתם. את השניה, כאשר שיערת, אין אני מבינה כראוי."

"האמנם?" אמר פינרוד. "אם כן, אינכם רואים עצמכם נכונה. לרוב ימצא כי קרובים וידידים ידעו להבחין בדברים שבני-הבית לא יראו.
"אנו האלדאר קרוביכם אנחנו, וגם ידידיכם (אני מבטיחך). ראינו בכם בשלושה דורות של חיים, והתבוננו בכם באהבה ודאגה רבה. בדבר הזה אנו בטוחים מעל כל ספק, שאחרת כל חכמתנו לשווא: כי הפיאר של בני אדם, אף שקרוב הוא לפיאר אשר לקוונדי, אינו זהה. אף שלא נדע להסביר זאת, רואים אנו שהפיאר של בני אדם לא יהיה מוגבל לארדה, כשלנו, וכי הארדה אינה ביתם.
"מה תאמרי על כך? אין אנו טוענים כי אין בכם אהבה לארדה ולכל אשר עליה (באשר אתם חופשיים מהשפעת הצל). אדרבה, אפשר שאהבתכם אליה רבה כשלנו. אולם אין הן דומות. אתם ואנו תופשים את הארדה בדרכים שונות, ומעריכים את יופיה בדרגה ובאופן שונים. אנסה להסביר: עבורי דומה הדבר להבדל בין מבקר הבא לארץ זרה ומחליט להשתכן בה (מבלי שיחויב לכך), לעומת זה החי באותה ארץ מאז ומתמיד (ומחויב להמשיך בכך). לראשון כל הדברים יראו חדשים וזרים, וזו תהיה גם תחושתו אליהם. לאחר יהיו הכל מוכרים - כל הדברים הקיימים, אשר הם שלו - ועל כן גם יקרים לו."

"כוונתך לומר שבני אדם הם האורחים," אמרה אנדרת.

"הנה אמרת את המילה," אמר פינרוד. "כי זה השם בו קראנו אתכם."

"כדרככם נשואת-הפנים בכל," אמרה אנדרת. "אבל גם אם נהיה אורחים בארץ זו, בה הכל שלכם, כדבריך, אמור לי אילו ארצות אחרות ודברים אחרים יודעים אנו?"

"אה! אמרי לי זאת את!" אמר פינרוד. "כי אם אינכם יודעים, מניין לנו? התדעי כי אנו, האלדאר, אומרים שבני אדם אינם מתבוננים בדברים עצמם? כי בכל דבר שיבחנו, יגלו דבר-מה אחר. ואם אוהבים הם דבר-מה, הרי זה משום שהוא מזכיר להם דבר יקר יותר? וכי לנגד מה נעשית ההשוואה, והיכן הם אותם דברים?
"אנו שנינו, בני לילית ובני אדם, היננו בתוך הארדה וממנה. כל חכמתם של בני אדם באה ממנה (כך סבורים אנו). מניין לכם זיכרון זה, שבא אליכם, כדבריך, בטרם התחלתם לומדים?
"כי אין הוא ממחוזות אחרים בארדה, מהם נדדתם. אף אנו נדדנו ממרחקים. והיה אם את ואני נודדים היינו אל בתיכם הישנים שבמזרח, עשוי הייתי להכיר בדברים שידעתי כי הם מביתי; אבל בעיניך רואה הייתי את הפתיעה, ואת ההשוואה, והן אותן שאראה בעיניהם של בני אדם שנולדו כאן, בבלריאנד."

"מלים מוזרות דיברת, פינרוד," אמרה אנדרת. "שכמותן טרם שמעתי. אך לבי נוקפני, כמו מכוחה של אמת נסתרת שלא אדע להבין. חמקמק הזיכרון הזה, ויגוז בטרם נספיק לאחוז בו; ומשעה שיימוג נהיה כסומים. אלה מאיתנו שמכירים את האלדאר ואולי גם ידעו לאהבם, יאמרו לנו: "אין לאות בעיניהם של בני לילית." מצאנו שלרוב לא יבינו את האימרה המתהלכת בין בני אדם: דבר שנראה יותר מדי, חדל מלהיראות. גם תמהים הם על שמילה שמשמעותה "מוכר", תציין גם "אחיד, שאינו-משתנה".
"סבורים היינו שהיה זה מפאת חיי-העד ואי-השינוי אשר לבני לילית. והלא אנו "ילדים שטרם בגרו", אורחים-לרגע, כאשר תקראו לנו, האדון. ואולם אם דבר על הארדה לא יוותר בעינינו כשהיה, והכל מחוויר והולך - מה אז? כלום בא זה מהצל הרובץ על לבנו, או שמא תאמרו כי לא כן הוא וזה טבענו אפילו לפני שנפגענו?"

"אמנם זה שאומר," השיב פינרוד. "הצל יש בו להעצים את חוסר המנוח בכם, להביא יגיעה מהירה ולהפכה ליאוש; אך זו הלאות התקיימה מימי עולם, כך אני מאמין. ואם כך הדבר, הלא תראי עתה את הצרימה והפגימה עליה דיברתי? אם חכמתכם היא כשלנו, ואומרת כי המירואנווי הם איחוד של גוף ונפש, של הרואה ופיאה, או בלשוננו - הבית והשוכן בו.
"והרי אז "מוות", עליו אתם מתאבלים, אינו אלא הפרדה בין השניים? ומהו "אלמוות" שאבד לכם, אם לא שמירת אותו איחוד לעד?
"כך גם נאמר על אותו איחוד המתקיים בבני אדם: השוכן אינו אלא אורח בארדה, בעוד ביתו בנוי מהארדה עצמה; האם כמוה (כמסתבר) יוסיף ויתקיים?
"דומה שאין מי שירצה שהמשכן יחיה יותר מזמנה של הארדה. אבל טענתך היא שהבית אף הוא בן-אלמוות, הלא כן? אשר לי, סבור אני כי הפיאה מרצונה שלה תבקש לעזוב את ביתה, אפילו ימיה בו היו ארוכים משהותר לה.
אז אמנם "מוות" (כפי שהזכרתי) יהיה שונה עבורכם: כמו שחרור, או שיבה - אפילו כחזרה הביתה! אבל הלא בכך אין אתם מאמינים."

"איני מאמינה," אמרה אנדרת. "כי יהיה זה ביזוי הגוף, כשם שמחשבה על האופל אינה מטבעם של כל החיים, אשר חייהם שלא-הוכתמו הם איחוד של אהבה. כי אין הגוף פונדק לאכסן בו נוסע עובר, בטרם ימשיך בדרכו, אלא בגד ללבשו. איני יודעת אם במקרה הזה הבגד הוא שהותאם ללובש, או שמא ההיפך.
"סבורה אני כי הפרדת השניים אינה לפי טבעם של בני אדם. כי אם היה זה מדרך הטבע לזנוח את הגוף למותו, ולפיאה להמשיך ולחיות, אמנם לא היתה התאמה אצל בני אדם, ותוכם לא היה כברם, ולא היו מחוברים מאהבה: גופם היה להם למעמסה, שלשלת לקשרם לארץ - ולא מתת. אולם יש אחד אשר יקשור שלשלאות ויטיל סייגים: אם כך הוא טבענו, הרי שממנו ירשנו אותם - אבל בדבר הזה אמרת כי מוטב שלא נדבר.
"והנה בחשיכה שמחוץ יוסיפו בני אדם ויגידו זאת! לא האטאני שידעתם; לא עתה. דעתי שבעניין הזה אנחנו כאשר אמרתם: רוח באפינו, ואין אנו חיים אלא באיחוד אמיתי של אהבה בין המשכן לשוכן בו. על כן המוות, שבואו יפריד בינם, יהיה שואה לשניהם."

"דברייך לא חדלים להפתיעני, אנדרת," אמר פינרוד. "כי אם נכונים יהיו, ראי! הפיאה הנודדת נשואה נשואי-תמיד להרואה של הארדה. הפרדה בינהן משמעה פגיעה כואבת, ואולם על כל אחת למלא את תפקידה מבלי שתהיינה תלויות זו בזו. לפי דברייך זהו שיקרה: הפיאה, משתיפרד, תיקח עימה את ההרואה לדרכה. כיצד עלינו לפרש זאת - אם לא בנשיאתה של ההרואה מעלה, להתקיים לנצח מעבר לאיאה - אף מעבר לזמן עצמו? כך הארדה - ולו בחלקה - לא בלבד שתירפא מהשחתתו של מלקור, אלא אפילו תשוחרר מהגבולות בהן הוצבה ב"חזיונו של ארו", עליו דיברו הואלאר.
"על כן אומר כי אם אמת תהיה בזה, אזי בצלם ארו נעשו בני-אדם בימי הראשית, והשינוי שעבר עליהם נורא הוא מכל הרעות שירדו על הארדה.
"מהו הדבר אם כן? חזיון של הארדה, כדרך בה נועדה להיות - בלתי פגיעה, בה כל החי והארצות והימים שבה יתקיימו לנצח-נצחים, חדשים ויפים לעד, כאשר היה הפיאר של בני אדם? או שמא עולם אחר, בו כל הדברים החיים, לרבות בני לילית ובני אדם, אינם אלא צל-חיוור של מהותם האמיתית?"

"אם כך הדבר, הרי זו מחשבת-ארו," אמרה אנדרת. "איך נדע למצוא תשובות לשאלות מעין אלו כאן, בין ערפיליה של ארדה הפגומה? אפשר ולא כך היה, ולא שונינו. החכמים שבינינו לא נתנו דעתם על הארדה עצמה, או לדברים אחרים השוכנים בה. עיקר מחשבותינו הקדשנו לעצמינו: על הימים בהם ההרואר והפיאר שלנו שכנו יחד באושר, ועל החשיכה שאין איש היודע את קצה, המצפה לנו."

"נראה שהאלדאר הרמים אינם היחידים שמזניחים את בני-גזעם!" אמר פינרוד. "אך דברייך זרים לאוזני, כאשר גם לך היו דברי על אי המנוחה שבהם, אך הנה תקוה עוררת בי עתה.
"כי הנה זו היתה שליחותם של בני אדם, כך ראוי עתה שאכריז: אינכם המאחרים-בוא, כי אם היורשים העתידים למלא את החסר: להביא מרפא למדוויה של הארדה, שהצל נח עליה עוד טרם הושלמה, ואף יותר - כשליחי בשורתו של ארו: להעצים את שיר-היצירה ולהתעלות מעל חזיון העולם!
"כי הארדה אשר רופאה אינה כארדה טרם חוליה, כי אם דבר-מה חדש, שאינו כקודמיו, ועם זאת זהה. אנוכי דיברתי עם הואלאר אשר נוכחים היו בשעת יצירת מעשה-השיר, בטרם היות העולם. ועתה תמהתי: השמעו את קיצו של השיר? ההיה דבר מה מעבר ניגוניו האחרונים של ארו, אשר מתוך פליאתם הרבה, לא ההינו לקלוט?
"או אולי, מהיות ארו אדון לעצמו, לא הראה ניגון או חיזיון מעבר לנקודה, אשר מעבר לה לא נראה או נדע דבר - עד אשר דרכינו תובילנו שמה - ואנו ואלאר או אלדאר או בני-אדם.
"האין האומן היודע טוות סיפורו שומר ומסתיר את שיאו של המעשה, עד שיבוא בדרכו שלו? יש מקום לנחש בדבר, אחר ששמענו והאזנו ברוב קשב. והלא כך יבקש המספר. כי לא תיפגם או תונמך דרגת אומנותו; כך דומה שנוטלים אנו חלק במעשה-יצירתו. כי לא כן היה אילו נגלה היה לנו כבהקדמה, טרם היינו נכתבים!"

"מהו אם כן השיא שארו שומרו?" שאלה אנדרת.

"אה! חכמה היא גברתי; אבל אלדא הנני, ועל אנשי-שלי חושב הייתי," אמר פינרוד. "אך נכון הדבר לכל בני ארו. חושב הייתי כי בכוחם של צעירי-הבנים ניוושע ממוות. כי בכל שדיברנו על היות המוות חלוקה של האיחוד, מגלגל הייתי בלבי מחשבה על מוות שאינו כך: כי אם סופם של השניים גם יחד. כי זהו המצפה לנו, ככל שנדע לראות: השלמתה של ארדה וסופה, שעימו יבוא גם סופם של ילדיה - סוף בו כל חיי בני לילית יהיו בעבר.

"והנה כבחיזיון ראיתי את הארדה שנעשתה-מחדש: שם האלדאר, והם שלמים וחסרי-קץ, יוכלו לשבת לנצח, ואף להתהלך לצד ילדי האדם, מושיעיהם, ולשורר להם שירים כאשר ידענו בברכה אשר מעבר לברכה, שירה אשר תצטלצל בעמקים המוריקים, ותעבור כרעד בפסגות הרי-העולם כמו היו מיתרים על נבל."

אז התבוננה אנדרת בפינרוד תחת גבותיה: "ומהו שתאמרו לנו, בשעה שלא תשירו?"

"זאת אוכל רק לנחש," צחק פינרוד. "סיפורים נספר לכם, הוי גברתי הנבונה, מעברה של הארדה אשר היתה לפנים, על הסכנות ועל המעללים הכבירים ועל עשייתם של הסילמארילים! רמי-קומה היינו אז, נשואים מעל הכל! אך אתם - הנה אתם בביתכם תהיו, מסתכלים סביבכם בעניין, כמו היו כל הדברים שלכם. אתם תהיו רמי-הקומה. "עיניהן של בני לילית תמיד יהיו נשואות למקום אחר," כך תאמרו. הנה אז תדעו מהו שנסתכל אליו: אל ימי פגישתנו הראשונים, עת ידינו נגעו בעלטה. מעבר לקץ העולם לא נשתנה, כי זיכרון העבר ישתמר בנו, כאשר היה תמיד, וכאשר יהיה עם חלוף העידנים בארדה: משא כבד לשאתו, ירא אני. אולם עושר רב יהיה זה בימים אשר אנוכי חזיתי."

והוא חדל, וראה כי אנדרת מתייפחת חרש.

"אבוי, האדון!" היא אמרה. "מהו שיעשה עתה? כי מדברים אנו כאילו הדברים התקיימו, או יתקיימו לבטח. אולם בני אדם איבדו מקומתם, וכוחם נלקח מהם. אין אנו מצפים לארדה שתיעשה-מחדש: אפילה ניצבת לפנינו, לתוכה נביט לשווא. אם בעזרתנו יוכנו משכנותיכם הנצחיים, הנה לא יבנו אלה עתה."

"האין לך כל תקוה?" אמר פינרוד.

"ותקוה מהי?" אמרה היא, "האם ציפייה לטוב, ולו אין בה ודאות, יש בה בסיס של ידיעה? אם כן, אין לנו כזו."

"בני אדם יקראו לכך "תקוה"," אמר פינרוד. "אמדיר בלשוננו, "ציפיה לטוב". אולם ישנה אחרת, הנטועה עמוק עוד יותר: אסטל נקרא לה, ופירושה "אמון". היא לא תובס בדרכי העולם, כי אין מקורה בנסיון, אלא מעצם טבענו היא - מקיומינו הראשון. אם אמנם אנו הארוהין, ילדי-העליון, הרי שלא ירשה כי דבר משל עצמו יאבד מכוח דבר אחר שהוא מעצמו, או אף מכוחו של אויב, אף לא מידינו אנו. סף-תשתית אחרון הוא לנו, עליו נשמור אף בשעה שנהרהר בקץ: כי מכל אשר יצר ועשה, תכלית כל הדברים היא לטובתם של ילדיו. אמדיר אין לכם, כך אמרת; כלום גם אסטל לא תשכון בכם?"

"אולי," אמרה היא, "ובעצם לא! האין זה חלק מהפגע שספגנו? כי האסטל שלנו תיחלש, ומסדותיה יסדקו? כלום אנו אמנם בני עליון? הלא הושלכנו כליל? שמא תמיד היינו כך. ואולי נטול-השם הוא אדון העולם?"

"אל תאמרי זאת, ולו בשאלה!" אמר פינרוד.

"לא אוכל לבטל את שנאמר," השיבה אנדרת. "אילו רק ידעת להבין את הייאוש בו אנו מהלכים, כי זו הדרך בה יהלכו מרביתם של בני אדם. בין האטאני, כאשר תקראונו, או המחפשים, בלשוננו: אלה שנטשו את הארצות נטולות התקווה - ארצות אנשי החושך - ונדדו מערבה בתקוות-שווא, תהלך האמונה כי עוד תימצא הרפואה, ותיוודע דרך הבריחה. האם אסטל היא? ואולי היא אמדיר. בין כך אין היא אלא חלום, תעתוע אליו נמלטו מיסורי עירותם - מידיעתם כי אין מפלט מהמוות ומהחשיכה."

"אין היא אלא חלום, אמרת," השיב פינרוד. "אבל חלומות ידעו לגלות מאוויים רבים, ובאותם מאוויים תהבהב כלשהבת אסטל. אך לא לחלומות כיוונת, אנדרת. דומני שעירבת חלימה ועירות עם תקוה ואמונה, כמו להחליש את האחד ולחזק את משנהו. הישנים הם בשעה שידברו על דרך בריחה והבאת מזור?"

"אם ביושנם ואם בקומם, הם אינם מדברים ברורות," השיבה אנדרת. "כיצד ואיך תבוא הרפואה? כיצד יעשו הדברים מחדש בעת ההיא? ומה עלינו, שהלכנו לפניה לחשיכה, בטרם נרפאנו? לשאלות אלה רק לשומרי "התקוה הישנה" (כאשר יכנו עצמם) יהיו תשובות - ולו ניחושים."

"מיהם אלה "שומרי התקוה הישנה"?" אמר פינרוד.

"מעטים היו," היא אמרה, "אך מספרם גדל מאז בואנו לזו הארץ. כי רואים הם כי קיימת דרך להתנגד לזה שלא נקרא בשם. אבל אין בכך דבר. העמידה נגדו אינה משנה את מעשיו מקדם. ואם עוצמת האלדאר תיכשל כאן, הנה אז ייאושם יגבר. כי התקוה הישנה אינה מושתת על כוחם של בני אדם או מי מיושבי הארדה."

"התדעי מהי התקוה הזו?" שאל פינרוד.

"אומרים הם - " השיבה אנדרת. "אומרים הם כי העליון עצמו ישוב לארדה, ויכנס בשעריה, והוא ירפא את בני האדם ואת כל פגעי-השחתתה שהיו בה מראשית ועד קץ. זאת, אומרים הם (או הוגים) תהיה שמועה שנתגלגלה שנים אינספור - אולי אפילו מימים טרם עברנו השינוי."

"הם שיאמרו ויהגו, אמרת?" אמר פינרוד, "כלום את אינך נמנית עליהם?"

"וכי איך אוכל, האדון? כל החוכמה מדברת נגדם. מיהו העליון, לו אתה קורא ארו? אם נוציא מכלל חשבון בני אדם המשרתים את זה שלא נהגה בשם, שעוד רבים הם בארץ התיכונה, הרי שמרבית בני אדם רואים את העולם כתוצא של מאבק בין אור לחושך. אתם תלמדונו כי אלה הם מאנווה ומלקור, וכי ארו הוא מעליהם. האם ארו הוא הכביר שבואלאר? אל עליון בין אלים, כדרך שמרבית בני אדם סוברים (אפילו בקרב האטאני): מלך השוכן הרחק ממלכתו, ומציב עליה נסיכים פחותים, לעשות בה כרצונם? שוב תורונו כי ארו עליון על הכל הוא; אין שווה לו. הוא אשר יצר את האיאה והוא מעבר לה; והואלאר אדירים מכל, אך אינם ולו שמץ מכבוד-מלכותו. האין זו תורתכם?"

"כך נאמר," אמר פינרוד. "אנו, והואלאר שאנו יודעים יאמרו כך, הכל מלבד העליון. אך מיהו שעשוי לכחד בדבר לדעתך? אלה המצניעים לכת, או הוא המאדיר את שמו שלו?"

"אינני מטילה ספק בדבר," אמרה אנדרת, "ועל כן דבר התקוה הזו נשגב מבינתי. כיצד יבוא ארו לתוך דבר אשר הוא שיצרו? הוא אשר אדיר ממנו מעל כל מידה? כלום יכול משורר להלך בתוך סיפורו או צייר בתוך תמונתו?"

"כבר הוא בתוככיה, וגם מחוצה לה," אמר פינרוד. "אבל אין דרך "השוכן מפנימה" כדרך "היושב מחוץ"."

"כך אכן יהיה בה, כי היא באה ממנו," אמרה אנדרת. "ואולם הם ידברו על ארו עצמו, הבא בשעריה של הארדה. אין זו אותה הדרך. הכיצד יוכל הוא, העליון, לעשות כן? האם לא יהרוס במעשה את הארדה, ואף את האיאה כולה?"

"לא לי התשובה," אמר פינרוד. "דברים אלה אינם בתחומי הישג ידיעתם של האלדאר, ואולי גם של הואלאר. אך דומה כי המלים שדיברנו לא פורשו נכונה, וכי באמרך "אדיר" חשבת על צורתה של הארדה, כי לא תוכל להכיל בתוכה דבר שהוא אדיר ממנה.
"אין משמעות למלים אלה בתארינו את זה אשר אין לו מידה. אם ברצון ארו הדבר, אין בי ספק כי תימצא דרך, גם אם לא אדע לחזותה. סבורני כי אפילו אם יכנס הוא בעצמו, הנה יוסיף וישאר כאשר הינו - היוצר אשר מחוץ. ואולם אם אדבר את שאדע, הנה אנדרת לא אדע מה תהיה הדרך יבוא המרפא. בטוחני שארו לא ירשה כי מלקור ישליט רצונו על העולם, וינצח בסוף הדברים. אולם אין עוצמה מעל מלקור אלא ארו לבדו. על כן, אם לא יניח את מימשלו לידי מלקור, שאחרת ילך ויחזק, הנה יהיה עליו לרדת ולהביסו[6].

"זאת ועוד: אפילו אם מלקור (או המורגות אליו הפך) יוכרע או יושלך מהארדה, צלו יוסיף וישאר. הזדון שחרש וזרע יכה שורש ויפרה. והיה וימצא לכך מזור בטרם יקיץ הקץ - אור חדש להאיר באפילה או מרפא לפגעים - הרי שזה יבוא מחוץ. זו דעתי."

"אם כן, האדון," אמרה אנדרת, נושאת עיניה בפליאה, "כלום מאמין אתה בזו התקוה?"

"לא אדע זאת עתה," הוא השיב. "כי כמו ממרחקים באו אלי הידיעות. לא אוכל לומר לפי שעה. תקוה מעין זו לא הוגדה לקוונדי מעולם; אלייך בלבד נשלחה. אולם דרכך באה אלינו, ובזכותך הוקל ללבנו." הוא נדם לשעת מה, ואחר שב ודיבר אל אנדרת, וקולו כבד: "אמנם כן, הגבירה. אפשר ויועד הדבר לנו, הקוונדי, ולכם האטאני, כי בטרם יזקין העולם ניפגש, ונבשר בשורותינו אלה לאלה, ואתם תורו לנו את התקוה: דומה שניגזר כי את ואני, אנדרת, נשב ונדון מעל התהום המפרידה בין גזעינו, למען נשאב אומץ זה מזו, בעוד האופל מתעצם וגובר בצפון."

""מעבר לתהום המפרידה בין גזעינו", אתה אומר!," אמרה אנדרת; "הלא ימצא גשר? או שרק מלים הן שיחלפו בינינו?" היא שבה להתייפח.

"יתכן וימצא. עבור אחדים. איני יודע," הוא אמר. "התהום מצויה בין גורלינו, כי דומים אנו בשאר. קרובים אנו יותר מכל יצור אחר בחלד. אבל מסוכן הוא לחצות תהום שהגורל גזרה. והיה אם ינסה מי, לא ימצא את אושרו בעבר השני, כי אם ידע את צער שני הגורלות. כך סבור אני.
"אבל מדוע תאמרי "רק מלים"? האם רק מלים הן שחולפות בין חי אחד לזולתו? האם בינך לביני עברו רק צלילים-של-קול? האם לא התקרבנו בדברינו? דומה שנחמה מועטה תהיה לך בכך."

"לא ביקשתי נחמה," אמרה אנדרת. "ומה צורך לי בה?"

"עבור גורלם של בני אדם שניגע בך, את האשה," אמר פינרוד. "חושבת היית שנסתר ממני הדבר? האין אחי הוא, אשר אהבת? אייגנור: אייקאנאר הוא שמו: שלהבת-של-תער; נחוש ונמהר. כלום התארכו השנים למן יום בו התראתם לראשונה, וידייך נגעו באפלתו? בעלומייך היית, ואת אמיצת-לב ונחושה, בבוקר רענן על גבעותיה הרמות של דורתוניון."

"אמור משפטך!" אמרה אנדרת. "אמור מי אהיה - ישישה ערירית ששיבה זרקה בשערה; בעוד הוא בחסונו, ואין הגיל נותן בו אותותיו. אל תאמר זאת לי! והוא שדיבר כך, בשעתו."

"אויה! מרים יהיו הדברים, אדאנת היקרה." אמר פינרוד. "אשה של בני-אדם; האין זה שמך? שמעתי זאת בכל דברייך. אם לנחמך ביקשתי, היית רואה בי כמי שמשפיל עיניו לחלש ממנו, הנדון לגורל מר. מה עוד תבקשי ואומר, מלבד התקווה אשר גילית לפני?"

"לא אמרתי כי לי התקוה," השיבה אנדרת. "ואפילו לי היא, לא חדלה הייתי מהבכי. מדוע בא הפגע הזה עתה? מדוע נאהב אתכם, ומדוע תאהבו אותנו (אם אמנם אוהבים אתם) ובינינו תוסיף ותפריד התהום?"

"כי זו הדרך בה נוצרנו, קרובה שלי," אמר פינרוד. "אולם לא את עצמנו צרנו, ועל כן לא אנו, האלדאר, שהיצבנו את זו התהום. אל נא באפך, אדאנת. את עינינו לא נשפיל אליכם מרום, כי רחמים נטה אליכם.
ידעתי כי לא תאהבי זו המילה. אך שני צדדים יהיו לה: האחד מתוך הכרה בקירבה, והיא אהבה; והאחר מידיעת השוני, וגבהות-הלב שהיא גאווה. אני על הראשונה דיברתי."

"אל תזכיר באוזניי ולו אחת!" אמרה אנדרת, "אין לי חפץ במי מהן. צעירה הייתי כשראיתי בו, ובאש המלהטת בקרבו. זקנתי עתה, ולא עוד אהיה כאשר הייתי. צעיר היה, ולהבתו נגעה בי. הוא נסתלק, אך לא זקן מאז. כלום יחושו הנרות רחמים על העש החג סביבם?"

"ומה יאמרו העשים, בשעה שרוח תישוב בנר לכבותו?" אמר פינרוד. "אדאנת, הנה אומר לך: אייקאנאר, להבת-תער, אהבך. למענך לא יטול ידיהן של עלמות בנות גזעו. לבדו יחיה עד בוא הקץ, בזוכרו את שעת הבוקר בגבעות דורתוניון. אבל אישו לא תאריך לבעור ברוח הצפון! נבואה ניתנה לאלדאר בדברים אשר מועדם קרב, ולרוב לדברים שאינם נעימים. זאת אומר לך:
חיים ארוכים תחיי במניין אנשייך; הוא ימצא גורלו לפנייך, והוא לא יבקש לשוב."

אז קמה אנדרת, ופשטה ידיה אל האש המבוערת. "מדוע זה פנה ממני? מדוע עזבני בעוד שנותיי הטובות עמי?"

"ירא אני כי האמת לא תספק את דעתך!" אמר פינרוד. "האלדאר אינם רואים את הדברים כאשר אתם, וכל צד ישפוט את רעהו לפי מידותיו שלו, עד אשר הם לומדים להבין; אבל אלה מתי מעט. עת מלחמה היא לנו, אנדרת, ובשעה כזו אין אנו נישאים או יולדים, כי אם מכינים עצמנו למוות או למנוסה.
אייגנור לא שם מבטחו במצור אנגבאנד (וכך גם אנוכי), כי זה לא יאריך ימים. ומה יהיה אז על הארץ? אילו ללבו היה מקשיב, כי אז היה נוטל אותך ונס הרחק, למזרח או לדרום, נוטש את אנשיו ואת אנשייך. אהבה ונאמנות הן ששומרות אותו במקומו. מה על אהבתך ונאמנותך שלך? הלא את עצמך אמרת כי אין מפלט במאבק בגבולות העולם."

"עבור שנה אחת - יום אחד מלהבתו - נותנת הייתי את הכל: את אנשיי, את נעוריי, אפילו את תקוותי; אדאנת אנוכי," אמרה אנדרת.

"ידע הוא זאת," אמר פינרוד: "ועל כן נסוג, ולא שלח ידו לקטוף את שהיה בהישג ידו. אלדא הוא. כי דברים מעין אלה נקנים בייסורים שלא ישוערו: דעתם של האלדאר היא שמבלי דעת הם נעשים, ולא מתוך אומץ.
"אין זאת, אדאנת; אם יקום איחוד של נישואים בין גזעינו, יהיה זה מכוונה שנגזרה. קצרים יהיו אלה, ומרה אחריתם. יקל להם גורלם אם מוות יזומן להם בטרם יארכו."

"אבל עבור בני אדם האחרית מרה היא - תמיד," אמרה אנדרת. "לא הייתי מוסיפה לטרדו בתום נעוריי הקצרים. לא הייתי נגררת בזקנתי אחר רגליו החסונות, אם לא הייתי יכולה להשיגו ברגליי שלי."

"אולי לא," אמר פינרוד. "זו דעתך עתה. ומה עליו? הוא לא היה רץ לפנייך, אלא מאט צעד לצידך, לתמוך בך. רחמים היית יודעת אז בכל שעה וכל עת, רחמים שאין מפלט מהם. הוא לא היה מביאך לידי כך.
"אנדרת אדאנת, דעי כי הרבה מחייהם של האלדאר ואהבתם יהיו בזיכרונם, ואנו (וגם אתם) מבכרים את הזכרונות הטובים, אשר לא חדלים, על פני אלה שסופם קשה. הוא לעולם לא ישכך, בעמדך באור הבוקר, ואת שעת-ערב האחרונה לצד מימי האלואין, בה ראה פנייך משתקפות וכוכב זורח בשערך. לעד יזכור זאת, עד כי רוח הצפון תנשוף בלהבתו. ואפילו לאחר זאת, עת שישב בהיכלי מאנדוס, באולמות הציפיה, עד יקיץ הקץ על ארדה."

"ומהו שאזכור אני?" אמרה, "ומשאלך, איה ההיכל אליו אבוא? הלחשיכה, בה אפילו זכרון להבתו יימוג? אפילו זכרון הפרידה. ולו זה."

פינרוד נאנח וקם על רגליו. "אין לאלדאר מלים שיקלו מחשבות מעין אלה, אדאנת," הוא אמר. "אך האם מבקשת היית כי בני לילית ובני אדם לא היו נפגשים מעולם? האם מאור הלהבה שהיה נמנע ממך, נטול ערך בעינייך עתה? כלום חשה את כמי שהיתלו בו? אנא עקרי מתוכך ולו את המחשבה הזו, כי מהאופל היא באה. כי לא לשווא דיברנו. היי שלום!"

עלטה ירדה על החדר. הוא נטל את ידה לאור האש המבוערת. "אנה תלך?" אמרה.

"צפונה מכאן," אמר, "אל החרבות השלופות, אל המצור ואל חומות המגן. כי בזכותן עוד ישטפו בנהרות בלריאנד מים צלולים, עוד עלים ינצו, וציפורים יבנו קיניהן; טרם ירד הלילה."

"העוד יוסיף ויעמוד שם, נאוה וגבה-קומה, והרוח בשערו? אמור-נא לו, אמור לו כי לא ישליך חייו מנגד, כי לא יבקש את הסכנה מבלי צורך!"

"אנוכי אומר לו." אמר פינרוד. "אך זאת אומר לך אני: אל נא תבכי. הוא לוחם, אנדרת, ובנפשו בוערת הלהבה. בכל מהלומה שינחית רואה הוא את האויב אשר פגע בו אי-אז, ואשר המיט עליו את גורלו.
"אבל את לא יועדת להישאר בארדה. לכל מקום אליו תלכי - יהי עימך האור. חכי לנו שם, לאחי, ולי."

נספח: "פרשנות על האתראבת" - מתוך הערת המחבר מס' [11]

סיפורה של אדאנל

לבסוף, משדיבר פינרוד על ליבה והפציר בה, נענתה אנדרת ואמרה: "זהו הסיפור אשר אדאנל מבית האדור הגידה לי בשעתה:

"יש האומרים כי השואה ירדה על עמנו בראשית ימיהם, לפני שידעו מוות מהו. הקול דיבר אלינו, ואנו שמענו. הקול אמר: "ילדי אתם, ואתכם שלחתי לשבת במקום הזה. כי בבוא שעתכם, הארץ כולה תהי לכם לרשתה; אך עתה היו ילדים, ולמדו דרכי העולם. קראוני ואשמע תפילתכם. כי אנוכי צופה ורואה בכל מעשיכם."
את דבר הקול בלבנו ידענו, כי מלים לא היו לנו. תשוקה אז נעורה בנו למלים, ואנו התחלנו עושים אותן. אבל מעטים במספר היינו, והעולם רחב ידיים וזר לנו. חרף רצוננו לדעת, קשתה לנו הלמידה, ועשיית המלים ארכה ימים רבים.
באותם ימים קוראים היינו אל הקול, והוא ענה לנו. אולם אך בנדיר היה משיב לנו לאשר שאלנו. רק זאת הגיד: "חפשו מבוקשכם בכוחות עצמכם, כי אושר תדעו בשעת הגילוי, ובזאת תחכימו, ולא תהיו עוד ילדים. אך זאת אל תעשו - לנטוש את ימי ילדותכם בטרם שעתכם."
אבל אנו לא אבנו לחכות, כי רצינו להסדיר דברים לרצוננו. צורות רבות ניעורו במחשבותינו, ואנו חפצנו לצור אותן; ועל כן לא קראנו אל הקול כאשר היינו. והנה הופיע אחד בינינו, והוא לבש צורה כמונו, אך זו היתה מופלאה ונשגבת מאיתנו בתואר ויופי. הוא אמר כי מרחמיו בא אלינו. "רע הדבר להותירכם כך, מבלי שנתנה לכם הוראה," הוא אמר לנו. "התבל מלאה באוצרות ופלאים, שהיה אם תדעום, כי אז תוכלו לקחתם. מזון יהי לכם, שאין כמוהו ערב לחיך ועסיסי מכל מאכליכם שאוכלים אתם. מגורים נוחים יהיו לכם, ובהם מאור לגרש את הלילה. מלבושים יהיו לכם, אשר לא ידעתם את מראיתם ; מפוארים תהיו, כאשר הנני."

הסתכלנו בו וראה! עטוי היה בגד שהתברק בעין הכסף והזהב; כתר ענד לראשו, ויהלומים נצצו במחלפותיו. "אם יש בלבכם להידמות לי," הוא אמר, "הנני ואלמדכם." ואנו קיבלנוהו כמורה לנו.

הוא הסתבר איטי משציפינו בהוראתו לנו כיצד למצוא ולעשות את הדברים בהם חשקנו. אך הוא עורר בלבנו תשוקות שלא ידענום. והיה אם קץ בו מי או פקפק בדבריו, הנה היה מביא לפנינו את כל שביקשנו. "תשורות אנוכי משפיע עליכם," הוא אמר, "ואלה התשורות לא יחסרו כל עוד תתנו לי מאמונתכם."

על כן יראנו ועבדנו אותו, כי נסמכנו על מתנותיו, ופחדנו לשוב לחיינו הקודמים, שנדמו עתה עלובים וקשים. שמענו להוראתו והאמנו בו, כי צמאנו לשמוע על העולם ועל החי בו: על העוף וחית-השדה, הצומח והגדל בארץ; על מעשה-יצירתנו שלנו, על מאורות השמיים, ואינספור הכוכבים והאפילה בה הם מוצבים.
כל הוראתו לנו נדמתה טובה, כי לא היה גבול לחכמתו. אך מעט מעט החל מסב דבריו על האופל. "אדירה מכל היא האפילה," אמר, "כי נטולת גבול היא, ואנוכי הוא אדונה. כי אנוכי עשיתי את האור, את השמש והירח וכל צבא הכוכבים. אנוכי אשמרכם מן האפילה, שאלמלא כן תכלה זו אתכם."

דיברנו אליו בדבר הקול, אך הנה פניו נתעוותו, ומראיתן הבעיתה אותנו, כי חמתו התלקחה. "שוטים!" הוא אמר, "קול האופל הוא זה. מבקש הוא העבירכם ממני, ולנעוץ בכם שיניו."

אז הלך מאיתנו, ולא שבנו לראותו ימים רבים. בלא מתנותיו שבנו לחיינו הקשים, העלובים. והנה בא היום, ואור השמש הלך ודעך עד אשר נסתתם, וצל אדיר ירד על העולם; וכל החי והעוף נאחזו אימה. בשעה ההיא שב אלינו, והוא מהלך בצל כאש לוהבת.

נפלנו על פנינו לפניו. "יהיו בינכם אשר עודם שומעים לקול האופל," הוא אמר, "ועל כן הוא קרב ובא. עשו בחירתכם! אם לאדון האופל תפנו, כי אז לא אעמוד לעזרכם. והיה אם לי תשבעו, ותיקחוני לאדון, כי אז אהיה עמכם. ואם לאו, הנה אצא מעליכם; כי ממלכות אחרות לי, ומקומות מושב רבים; אין לי חפץ בארץ, אף לא בכם."

בגודל אימתנו דיברנו כאשר ציוונו, ואמרנו, "אתה אדונינו, לא נשרת אדון מבלעדיך; את הקול נדחה מעלינו ולא נשמע לו עוד."

"כן יהי!" הוא אמר. "ועתה, בנו לי משכן על מקום רם, וקראוהו משכן-האדון; שמה אבוא לאשר אחפוץ. שמה תקראו אלי ושמה תדברו בקשותיכם."

משבנינו את המשכן הגדול, הוא בא וניצב לפני הכס הרם, והמשכן זהר בנוגה-אש. "ועתה," הוא אמר, "יבואו לפני אלה אשר עודם יאזינו לקול!"

היו אשר האזינו, אך הם לא משו ממקומם מאימה, ולא דיברו. "אם כן, השתחוו לפני וקדשו את שמי!" הוא אמר. הכל השתחוו לארץ לפניו ואמרו: "אתה הוא האדיר שבכל, אנו עבדיך."

אז התלקח פתאום באש גדולה ונגוז בעשן, ואנו נחרכנו מעוצם להטה.

הוא נעלם, ואפילה ירדה עלינו, חשוכה מהלילה; ואנו נסנו מהמשכן.

מאז יראנו את החשיכה. הוא מיעט להופיע בקרבינו במראהו הנשגב, ומתנותיו אשר עימו ספורות. והיה ויד הכורח הביאתנו למשכן, לשטוח אליו תפילה כי מעזרנו, קולו היה בא אלינו, ואנו קיבלנו את פקודתו. אולם עתה היה פוקד עלינו לעשות דבר, או לתת לו דבר, בטרם ישמע לבקשתנו. והמעשים הלכו ורעו, והמתנות קשות להימסר.

את הקול הראשון לא שמענו עוד, מלבד באחת; בדמי-לילה דיבר אלינו, וכה אמר: "דחיתם אותי מפניכם, אך לא תוכלו להתכחש לי. חיים נתתי לכם, ועתה אלה יתקצרו; כי לא תארך העת בטרם תבואו אלי, ותדעו מיהו אדונכם: הוא אשר אתם עובדים, או אנוכי, אשר יצרתיו.?"

אז גברה אימתנו מפני החשיכה, שכן האמן האמנו כי הקול קולה של האפילה אשר מעבר לכוכבים. והיו בנו שמתו בייסורים ובעתה, יראים מללכת אל האופל. אז קראנו לאדונינו כי יושיענו מן המוות, אך הוא לא עננו. ואנו הלכנו למשכנו והשתחוונו, והנה מקץ עת הופיע, אדיר קומה ואומר-מלכות, אך פניו היו קשויות וגאות.

"שלי אתם, ואת רצוני תעשו," הוא אמר. "אין אני נטרד מפני מתיכם, כי את רעבונו של האופל הללו יספקו. כי רב יהיה מספרכם, ואין חסר: ככינים תרבו על פני הארץ. והיה ולא תעשו את רצוני, כי אז את חרוני תדעו, והמוות ייקחכם, כי אנוכי אטבח בכם."

מאותה העת היכונו המחלות, הלאות והרעב. הארץ וכל אשר בה פנו נגדנו; מים ואש מרדו בנו; העופות והחיות נסתלקו מאיתנו, והחזקות שבינהן היכו בנו. צמחים הפיקו רעל, ואנו יראנו את הצללים אשר בינות העצים.

אז ניחמנו בנו, והשתוקקנו לחיינו מקדם, בטרם אדונינו בא בקרבינו. ואנו שנאנו אותו, אך יראנו אותו כאשר יראנו את האפילה. את מצוותו עשינו ואף הוספנו, כי כל אשר סברנו שירצה את דברו, רע ומלא-זדון כאשר יהיה, עשינו בקוותינו כי יקל את סבלותינו, ולא יהרוג בנו.

למרביתנו היה זה לשווא. ואולם היו אשר נשאו חן בעיניו, והם החזקים והאכזרים; אלה אשר הרבו ללכת למשכנו. להם נתן תשורות, ואמר דברים אשר נצרו בלבם, והם היו לחזקים ובעלי-גאווה, ונגשו באנשינו, ולא היתה לנו עוד מנוחה בין חוליינו.

והנה קמו בינינו אשר ביאושם לא חתו עוד ואמרו: "עתה יודעים אנו מיהו שכיחד ומיהו שביקש לכלותינו. לא היה זה הקול הראשון; האדון הוא; זה שלקחנו לנו - הוא האופל. הוא לא בא ממנו כאשר אמר, אלא שכן בו. לא נוסיף לשרתו! אויבינו הוא!"

מיראתנו כי ישמע אותם ויענישנו, טובחים היינו בהם, ככל שמצאנו. את הבורחים צדנו, והיה ולכדנו מי, היו אדונינו עושי-דברו מצווים כי יובאו למשכן, והיו מעלים אותם קורבן מאכלת-אש. כי לכך נתרצה מאוד, כך הגידו לנו משרתיו, ואמנם לעת מה נדמה כי מחלותינו שככו.

מסופר כי היו מעטים שנמלטו מאיתנו, וברחו לארצות רחוקות, במנוסתם מפני הצל. אך הם לא נמלטו מחרון הקול, כי היו בהם מבוני המשכן, והם השתחוו שם. מקץ ימים באו לקצות-הארץ ולחופי הים אשר אין לעברו. וראה! האויב הנה עמד שם לפניהם."

מילון מונחים
(מבחר)

אדאנת - סינדארין: אשה בת תמותה (צורת נקבה של אדאן).

ארדה - ממלכה (מלשון "מלכותו של מאנווה") "מערכת השמש" או "הארץ": מרכז הדרמה, זירת מלחמתם של בני ארו במלקור.

אדניל- (קווניה: אטאניל) "הנאמנים לאטאני, בני האדם". שם שניתן לפינרוד.

אלדאר - ...אולם רק חלק מהם הגיעו לאמאן. חלק ניכר מהשבט השלישי (לינדאר, המזמרים, הקרויים גם טלרי ,"המאחרים") נותרו במערבה של הארץ התיכונה. אלה הם הסינדאר , בני לילית האפורים.
...כל אלה אשר ישבו באמאן (ולו לשעת מה) קרויים בני לילית הרמים (טאר-אלדאר).

פיאה - "רוח", ובעיקר כזו השייכת ושוכנת ב"הרואה" של אחד מבני האל. היא קרובה בהגדרתה ל"נפש" או "מחשבה", ומציינת את ההפרדה בין הליכי החשיבה והרגש, התלויים ומשולבים בחלקים הממשיים של ההרואה. במהותה היא הדחף והרצון לחשוב, לגלות ולהתבונן, במובדל מרכישת-ידע. היא מודעת לטיבה, ואולם ה"אני" בבני האל כולל את ההרואה. האלדאר יאמרו כי הפיאה נושאת את חותמת ההרואה, או את זכרונו, ואת כל נסיונו ונסיונה שלה [קווניה: fea (לא-הברתית); מוצאה מ- pheya; סינדארין: faer (פאיר) במשמעות זהה. מקבילה ל- fair "רוח" בקווניה, ניגודית ל"חומר" (erma) או "בשר" ].

הרואה- ר" פיאה הצורה בקווניה מקורה ב-*?sraw; צורת הסינדארין ל-a?rh ו-v?rh ?(w?rs?) היא wahr (ראוו). ר" מירואנווי.

מאנדוס - השם mandos (שורש -mandost) פירושו "מצודת-משמורת", ומורכב מ- ? dnabm "משמורת", "אצירה", וכן otso "מצודה", "מבנה מבוצר". הצורה הסינדארינית ל-dnabm? (קווניה: odnam) היא dnab, ומופיעה ב"אנגבאנד" "מהפכת-הברזל", מקום מושבו של מורגות" (odnamagnA בקווניה)].

מלקור (גם מלקו) -Melkor ... בצורה עתיקה: ?r?kleM, פירושו "המורד הגדול", "המתקומם האדיר"; okleM"האדיר".

מירואנווי- יצירי-האל, "(רוח) מגולמת בבשר". ר" הרואה ]מתוך *[ewnawars-im.

נולדור- פירוש השם "רבי-האומנים" וכן "בעלי המסורה" ]הצורה העתיקה ביותר היא ?dlogn, קווניה: ?odlo; סינדארין hdolog (? מציינת את האות הפיאנוריאנית המקבילה לעיצור האפי-אחורי "נג"). ??l? בקווניה "ידיעה", תורה"; מקבילתה בסינדארין היא l?g, שמחמת שימושה במלים כמו מורגול (ר" מינאס מורגול) ציינה עיוות ושימוש זדוני בידע: כישוף ואובות. המילה שימשה גם בלשון השחורה של מורדור.

ואלאר.. - .פירוש השם "בעלי העוצמה", "הכוחות", אך במשמעות המדויקת "הסמכויות", "מיופי-הכוח". "כוחם" של הואלאר היה בסמכות שהוענקה להם מעם ארו, לצורך תפקידם - שליטה (והבנה) עליונה או "אלוהית" בצורתו החומרית של היקום, ובתפישת כוונותיו של ארו. הם לא הורשו להפעיל כוחם על ילדי ארו. בשמו של מלקור, לעומת זאת, השורש -kelem? מציין "עוצמה" במשמעות הפיסית.

? במקור - raorH"גוף"; - raeF"נפש".

? בגירסת כתב היד נרשם בהמשך המשפט: "נכד בלן, שהיה בנו השני של ביאור

הזקן. אשר לו נמסרה חכמת ביאור (שהיה עצמו מבין החכמים). חיבה רבה חיבב

בלמיר את קרובתו הצעירה אנדרת (היא היתה בת דודנו השני, בורומיר). והיא

ישבה בביתו ימים רבים..."

? (הערה מקורית:) זהו אביב שנת 904, בימי השלום הארוך (בשנים 062 עד

554). בשנים ההן בלמיר ואדאנל היו באים בימים, לפי חשבון בני אדם

ושנותיהם שבעים; אך אנדרת" היתה במלוא אונה, וטרם מלאו לה 05. היא לא

נישאה, וזה דבר שהיה נהוג בין החכמים.

? (הערה מקורית:) הוא היה בן 39.

? (הערה מקורית) בשנת 013, כמאה שנים לפני כן. זהו שינוי בכרונולוגיה

הקיימת, שכנראה נועד לבוא לצד הארכה בתקופת ימי מימשלו של מלקור בארץ

התיכונה לפני חזרתם של הנולדור.

? ב"פרשנות" ממשיך טולקין ואומר כי פינרוד הוסיף וציין שאם ארו אמנם

יבוא, הרי שיופיע בדמות אדם.

? בגירסה מוקדמת יותר (פיסה C, עמ" 453) אומר הקול: "אם את האופל תקחו

לכם לאדון, מעט מן האור יהיה לכם על האדמה; כי לא תארכו שבת בה טרם

בואכם אלי. אז למוד תלמדו מיהו אשר כיחד: אדונכם או אנוכי, אשר

יצרתיו".

? לפי כריסט" ]עמ" 063, הערה [72 הכיתוב היה -kelem, שכנראה תוקן ל

-klem.