האפילוג שניגנז לשרה"ט

מתוך כרך 9 של ההיסטוריה של הארץ התיכונה 'תבוסת סאורון', חלק א'. תדפיס הגירסה השניה; עמ' 129-121. תירגם י. ווליס.

ערב אחד, והימים ימי חודש מארס, שנת 1436 למניין הפלך, היה סאם-הפשוט גאמג'י, ראש-העיר, בחדר-עבודתו בבאג-אנד. ישוב היה לצד שולחן מהוה ושחוק, והוא כותב בכתב-ידו המעוגל על דפי נייר פזורים, ועוצר מדי פעם להגות. לצידו על כוננית פתוחה היה ספר עבה כתוב כתב-יד, וכריכתו אדומה. אך לפני שעה קלה קרא מתוכו לבני משפחתו, וזאת כי יום מיוחד היה זה: יום הולדת לבתו אלאנור. ובעת ערב, מעט לפני זמן הארוחה, הוא הגיע לבסוף לעמוד האחרון בספר; ההתקדמות דרך פרקיו המרובים (אפילו אם קיצר מעט, ככל שסבר שרצוי), ארכה מספר חודשים, כי נוהג היה להקריא מתוכו רק בימים מיוחדים ובעיתות של חג. בקריאה זו אשר לרגל יום ההולדת, ישב גם פרודו-קט לצד אלאנור, וגם רוזי-קטונת, ומרי ופיפין הצעירים. אך שאר הילדים נעדרו. פעוטים היו מכדי להאזין לספר האדום, ושעתם טרם הגיעה; הם היו שכובים עתה במיטותיהם. לזהבית מלאו רק חמש, ובכך טעה מעט פרודו בדברו על העתיד-לבוא; כי היא באה אחרי פיפין, ולא האחרונה שבמשפחה: כי בזאת נועדו סאם ורוזי להתחרות אפילו בגרונטיוס טוק הזקן, ולהשיגו במספר ילדיהם, ממש כאשר בילבו השיגו במניין שנותיו. והנה היו גם האם-קטינא, ושימשית והנה גם פרימרוז אשר עודנה בעריסתה.
סאם התענג עתה על 'רגע של מנוחה'. ארוחת הערב נסתיימה לה, ורק אלאנור עימו, והיא ערנית כי יום-הולדתה היה זה. ישובה היתה דוממת, מסתכלת באש, ומציצה מדי פעם באביה. היא היתה לעלמה נאה, ועורה בהיר מכפי שרגיל היה בין עלמות-ההוביטים, וגזרתה דקה מהן. אש האח התרשפה בשיערה המזהיב-אדמדם. דומה היה כי במראה נתגשם וחי זכר חן בני-לילית, אם מכוחה של מתת ואם מירושה. "על מה אתה שוקד, אבא-סאם?" היא אמרה לבסוף. "אמרת כי יש ברצונך לנוח, ואני קיוותי לדבר איתך."
"עוד רגע, אלאנורלה," אמר סאם, מעביר את עטו בין שפתיו. היא קרבה והניחה זרועותיה סביבו והסתכלה מעבר לכתפו. "זה נראה כרשימה של שאלות ותשובות," היא אמרה.
"אכן זוהי רשימה," אמר סאם. "מר פרודו, הלא תדעי, הוא הותיר לי את הדפים האחרונים בספר, אך לא מצאתי בי עדיין את העוז לכתוב בהם מה. עודני מצרף הערות, כפי שהיה אומר מר בילבו הזקן. כאן הן כל השאלות הרבות שאמך רוז, את, וגם הילדים שאלתם; אני רושם כאן את התשובות, באם הן ידועות לי. עיקרן של השאלות באו ממך, כי את היא ששמעת את הספר מוקרא יותר מפעם אחת."
"שלוש פעמים," אמרה אלאנור, מתבוננת בדף הכתוב בכתב הברור והמעוגל אשר תחת ידו של סאם.

ש. גמדים וכו'. פרודו-קט אומר כי הוא מחבב אותם מעל לכל. מה היה עם גימלי? האם מכרות מוריה שבו ונפתחו? הנותרו עוד מי מהאורקים?
ח. גימלי: הוא שב כמסתבר ופעל בשרות המלך, כאשר סיפר; ועימו רבים שהביא מקרב בני-עמו שבצפון; הם עמלו עת כה ארוכה בגונדור עד כי מצאו שאין את נפשם עוד לעזבה, ונתיישבו בה, בין מרומי ההרים הלבנים, לא הרחק מן העיר. וגימלי מבקר מדי שנה במערות הנוצצות. מניין לי הדברים? הידיעות באות ממר פרגרין המרבה לנוד ולשוב למינאס טירית, מקום שם הוא מוחזק כאישיות רמת-מעלה.
מוריה: דבר אודותיה לא הגיע לאוזני, ואולי תקוות כינון כס דורין לא לימינו נועדה. המקומות האפלים זקוקים עדיין לעבודת ניקוי רבה, ודומני כי ידרש עוד מאמץ ניכר ואומץ רב למגר את יצורי החושך שעודם שורצים באולמותיה של מוריה. אין ספק שנותרו עוד אורקים רבים במקומות מעין אלה, ודומה שלא נוכל אי פעם להיפטר מכולם לגמרי.

ש. לגולאס. האם הוא שב לחצר המלך? והאם ישאר שם?
ת. אמנם כן, הוא שב. הוא ירד דרומה בחברת גימלי, והביא עימו רבים מאנשיו מיער-יורק הגדול (כאשר הוא קרוי עתה), ואומרים כי היה זה חזיון לא-נפרץ לראות את סיעות הגמדים ובני-לילית עורכות מסען יחדיו. בני-לילית השפיעו יופי רב על העיר ועל ארצו של הנסיך פאראמיר, והיא יפתה יותר משהיתה מעולם. אכן, לגולאס ממשיך ויושב שם, לפחות כל עוד גימלי ישאר. אך אני מאמין כי בבוא היום הוא יפנה אל הים; מר מריאדוק סיפר לי כל זאת, כי הוא זכה וביקר את הגבירה איאווין בביתה הצחור.

ש. סוסים. מרי מגלה בהם עניין רב. מעוניין מאוד בפוני שישמש אותו במסעותיו. כמה סוסים אבדו לפרשי הגליל בקרבות, והאם יש להם אחרים על מקומם עכשיו? ומה עלה בגורל סוסו של לגולאס? ומה עשה גאנדאלף בשאדופאקס?
ת. שאדופאקס עלה על הספינה הלבנה עם גאנדאלף, כמובן. ראיתי זאת במו עיני. כן ראיתי כיצד לגולאס משלח את סוסו לחופשי לשוב לרוהאן מאיסנגארד. מר מריאדוק אומר כי אינו יודע מה מספרם של הסוסים שאבדו, אולם עתה ימצאו ברוהאן רבים מכל שהיו בעבר, כי אין מי שיגנבם. הרוכבים (כך הוא מוסיף ומספר) גם מחזיקים עימם סוסי-פוני רבים, בעיקר בהארודייל: לבנים, חומים ואפורים. בשנה הבאה משישוב מביקורו בחצר המלך איאומר, יש בדעתו להביא עימו הנה אחד, הקרוי על שמו, כמסתבר.

ש. אנטים. אלאנור היתה מבקשת לדעת אודותם דברים נוספים. מה ראה לגולאס ביער פאנגורן, והאם הוא מתראה עוד עם זקן-עץ? רוזי-קטונת מבקשת לדעת בדבר נשות-האנטים. היא מחפשת אחריהן בכל פעם שהיא מהלכת ביער. האם ימצאו אי-פעם? היא מאוד היתה רוצה שכן.
ת. לגולאס וגימלי לא גילו את שראו, ככל שגונב לאוזני. לא שמעתי גם על מי שראה אנט מאז אותם ימים. האנטים מיטיבים להסתתר, ואין הם מחבבים הולכי על שתיים, אם גדולים ואם קטנים. אף אני רוצה הייתי כי נשות-האנטים ימצאו, ואולם חוששני כי מדוכה זו עתיקה מדי ועמוקה מכדי שבני-הפלך יתנו עליה דעתם. אני חושב כי יתכן ונשות-האנטים אינן מבקשות כי ימצאון, ואולי האנטים עייפו כעת מלחפשן.

"ובכן חביבתי," אמר סאם, "זהו הדף המוכן, והוא מלאכת היום הזה כולו." הוא נאנח. "אין הוא יאה להיות מצורף לספר האדום כמות שהוא. אין הוא דומה בדבר לסיפור כפי שפרודו כתבו. אך דומה שיהיה עלי לכתוב פרק או שניים בסגנון הראוי, איכשהו. מר מריאדוק יוכל לעזור. הוא מוכשר בכך, וכותב ספרים מצוינים על צמחים.
"אל תוסיף לכתוב הלילה, אבא-סאם. ספר לי עוד דברים!" אמרה אלאנור, ומשכה אותו לכיסא לצד האש המבוערת.
"אנא ספר לי," היא אמרה בעוד שניהם יושבים סמוך יחדיו והאור הזהוב הרך נוגה על פניהם. "ספר לי על לוריאן. האם הפרח שלי גדל שם עדיין, אבא-סאם?"
"ובכן חביבתי, קלבורן עודנו חי שם, בקרב העצים אשר לו ובני עמו. ושם גם הפרחים אשר נושאים את שמך מוסיפים וגדלים. אף כי עתה, כאשר את עמי, אינני עוד כרוך אחריהם כאשר הייתי."
"אבל אינני רוצה להתבונן בעצמי, אבא-סאם. חפצתי להתבונן בדברים אחרים. את תל אמרות הייתי חפצה לראות, בו פגש המלך בארוון; ואת העצים המכסיפים ואת פרחי ניפרדיל הקטנים והצחורים, ואת פרחי אלאנור הזהובים על הדשאים ירוקי-העד. ורוצה הייתי להאזין לשירתם של בני-לילית."
"אם כן אולי יום אחד ינתן לך, אלאנור. אני אמרתי כדברים האלה כאשר הייתי בגילך את, וימים רבים לאחריהם דומה היה שלא תהיה כל תקווה, אך הנה זכיתי לראותם, גם לשמעם."
"חוששת הייתי כי כולם עזבו והפליגו להם, אבא-סאם. וכי עד מהרה לא יוותרו עוד כאן. ואז כל המקומות יהיו פשוטים וסתמיים."
"ומה בכך, אלאנורלה?"
"כי אז יגווע האור."
"ידעתי זאת," אמר סאם. "הולך הוא האור ודועך, אלאנורלה. אך לא יסתלק לו מיד בזה הרגע, ולעולם לא ימוג לגמרי, כך סובר אני, כל עוד תהיי את לשוחח עמי. ונדמה לי כי אפילו הבריות אשר לא ראו באור ידעוהו, ואולם," הוא נאנח, "אפילו זה אינו דומה למראה-עיניים אמיתי, כאשר אנוכי ראיתי."
"כמו להיות בתוך הסיפור?" אמרה אלאנור. "הסיפור איננו כאשר היה, ואפילו הוא על דברים שקרו. לוואי והייתי יכולה לשוב לאותם ימים!"
"אנשים מסוגינו לרוב יבקשו זאת," אמר סאם. "ואת הופעת בקיצו של עידן רב-מעללים, אלאנורלה. ואולם אף שנסתיים וחלף, כפי שנהוג לומר בינינו, הנה הדברים אינם חדלים באחת. דומה הוא יותר לשקיעה ביום של חורף. בני-לילית הרמים נסתלקו להם כמעט כולם עם אלרונד, אך עוד נותרו מתי-מעט. ואלה אשר לא עזבו הנה ימתינו כאן עוד עת-מה. ואילו האחרים, אלה אשר שייכים לארץ, ישארו זמן רב אף יותר. עוד ימצאו דברים עבורך לראות, אולי אפילו מוקדם משציפית."

אלאנור שתקה לרגע, לפני ששבה לדבר. "לא הבנתי בתחילה את פשר דבריו של קלבורן, כאשר נפרד לשלום מן המלך," היא אמרה. "אבל דומני כי עתה יודעת אני. הוא ידע כי הגבירה ארוון תישאר, וכי גאלאדריאל תעזבו, וחושבת אני כי עצוב מאוד היה הדבר עבורו. וגם עבורך, אבא-סאם היקר." ידה ביקשה את שלו, וידו החומה לפתה את אצבעותיה הדקות. "כי אוצרך גם הוא עזב. שמחה אני כי פרודו אשר לטבעת ראני, אך לוואי והייתי זוכרת כי ראיתיו."
"עצוב היה זה אכן, אלנורלה," אמר סאם, נושק לשיערה. "כן היה, ואולם אין זה כך עתה. ומדוע זה? מפני שפרודו עבר למקום בו אורם של בני-לילית לא יחדל לעד; הוא ראוי לגמול הזה. אבל אני, גם לי ניתן גמול. גם לי אוצרות היו, והוביט עשיר אנוכי. וסיבה נוספת תהיה, אותה אלחש באוזנך. סוד הוא אשר לא גיליתי לאיש לפנים, אף לא רשמתי עוד בספר. כי לפני שיצא לדרכו, אמר מר פרודו כי העת אולי תבוא, וגם שעתי תגיע. והנני ואמתין. חושבני כי ברכת הפרידה שלו לא נאמרה לתמיד. אך אני אחכה. זו לפחות מעט החכמה שהשכלתי ללמוד מבני-לילית. אין הם מטרידים עצמם בדבר הזמן. לכן חושבני כי קלבורן עודנו מאושר בין העצים אשר לו, בדרכו הוא: דרך בני-לילית. שעתו לא הגיעה, ואין הוא עייף מארצו לפי שעה. ומשעה שיעף הנה אז ילך לדרכו."
"ומעת שתיעף אתה, אבא-סאם, גם אתה תלך אל הנמלים עם בני-לילית. ואני אלך עמך. ואני לא אאבה להיפרד ממך, כאשר ארוון נפרדה מעם אלרונד."
"אולי יהיה כן, אולי." אמר סאם, בנשקו לה. "ואולי גם לא. בחירתן של לותיין וארוון ניתנת לרבים, אלאנורלה, או בדומה לכך; ואין זה מן התבונה לבחור לפני העת היעודה.
"ועתה, בתי היקרה לי, דומני כי הגיעה השעה אשר אפילו עלמה כמוך בת חמישה-עשר אביבים צריכה לעלות על יצועה. ודברים יש לי עם אמא-רוז."

אלאנור קמה, והעבירה ידה בשערו החום המסתלסל של סאם, שכבר ניכרו בו משיחות של אפור. "ליל-מנוחה, אבא-סאם, אבל-"
"אינני מחבב 'ליל מנוחה, אבל-'" אמר סאם.
"אבל הלא תרצה להראות לי את אשר הגיע? הוא שעמדתי לומר."
להראות את שהגיע מה?"
"את מכתבו של המלך, כמובן. הוא מצוי אצלך מזה שבוע ומעלה."
סאם קם על רגליו. "בשם שמיים!" הוא אמר. "אכן סיפורים חוזרים על עצמם! ואת התמורה תקבל במטבע בו שילמת וכל זה. הלא אנו ריגלנו אחרי מר פרודו! ועתה ילדינו שלנו ירגלו אחרינו, אף כי כמונו אין כוונתם רעה, מקווה אני. אך מניין לך כל זאת?"
"לא היה שום צורך בריגול," אמרה אלאנור. "אם בסוד ביקשת שישמר הדבר, הנה היית זהיר די צרכך. הוא נשלח בדואר מהנפה הדרומית מוקדם ביום רביעי שעבר. אני ראיתיך נוטל אותו, כולו עטוף משי לבן ונושא חותמות שחורות גדולות: ומי ששמע את הספר מוקרא היה מנחש מיד כי מיד המלך הוא נשלח. המדובר בחדשות טובות? הלא תראה לי אותו, אבא-סאם?"
"ובכן, אם כה העמקת לדרוש בעניין, דומה שכדאי שתדעי את טיבו," אמר סאם. "אבל חסל-סדר קנוניות מעתה. אם אראה אותו לך, הינך מצטרפת לשורותיהם של המבוגרים, ומחויבת בכללים. לאחרים אספר לכשאראה צורך לכך. המלך מתכונן לבוא."
"הוא יבוא לכאן?" הצטעקה אלאנור. "לבאג-אנד?"
"לא, חביבתי." אמר סאם. "אבל הוא חוזר אל הצפון, דבר שלא עשה מאז שהיית זאטוטית. ואולם עתה ביתו עומד מוכן. הוא לא יבוא אל הפלך לפי שהוציא פקודות האוסרות על מי מבני העם הגדול להיכנס בגבולותיו, לאחר אותם בריונים משוקצים. אין בכוונתו להפר את חוקיו שלו. אך הוא ירכב לגשר; והוא שלח הזמנה מיוחדת עבור כל אחד מאתנו, כל אחד בשמו הוא."

סאם ניגש למגירה ופתח את נועלה, והוציא ממנה מגילה. הוא הסיר את כיסויה. היא היתה כתובה בשני טורים, באותיות כסופות מעוצבות להפליא על רקע שחור. הוא פרש אותה והציב נר לידה על השולחן, עבור אלנור לראות.
"מה יפה!" היא קראה. "יכולה אני לקרוא את השפה האחידה, אך מהו שכתוב בצד האחר? דומני כי שפת בני-לילית היא, אך לא לימדתני אלא מלים ספורות עד עתה."
"אכן, כתובה היא בלשון בני-לילית אשר שועיה של גונדור יעשו בה שימוש," אמר סאם. "אני הצלחתי לפענח ממנה די על מנת לוודא כי אינה שונה מהכתוב בלשון-האחידה, ואולם כל שמותינו הומרו לשמות בלשון בני-לילית. שמך אחד הוא בשני הצדדים, אלאנור, כי שמך אכן לקוח מלשונם. אך פרודו יקרא בה יורהאיל, ורוז היא מריל, ומרי הוא גליר, פיפין קורדוף, וזהבית היא גלורפיניאל, האמפאסט הוא באראבורן, ושימשית היא איירין. הנה עכשיו יודעת את."
"מה נפלא!" היא אמרה. "עכשיו יהיו לכולנו שמות בלשון בני-לילית. איזה סיום מוצלח ליום ההולדת שלי! אך מהו שמך שלך, אבא-סאם? לא הזכרת אותו."
"ובכן, הוא מעט מוזר," אמר סאם. "כי בחלק הכתוב בלשון בני-לילית, אם תהיי מוכרחה לדעת, אומר המלך: מאסטר פרהייל אשר שומה עליו להיקרא פאנתאיל." ופירושו הוא: סאם-הפשוט אשר ראוי להיקרא סאם-המחוכם. ועכשיו את יודעת מהי דעתו של המלך על אביך הזקן."
"אף לא מקצתה, אבא-סאם, פרהאיל-אדאר היקר," אמרה אלאנור. "אבל נאמר בו השני באפריל, והרי זה רק שבוע מהיום! מתי נתחיל בהכנות? הלא עלינו להתכונן למאורע. ומהו שנלבש?"
"יהיה עליך לשאול את אמא רוז כל זאת," אמר סאם. "ואולם אנחנו כבר הכנו עצמנו, כי לפני זמן רב ידענו על העתיד להיערך, ולא סיפרנו לכם ולו כדי למנוע משנתכם לנדוד. העת עוד תגיע. מובן שיהיה עליכם להופיע במיטבכם ובמלוא-הדרכם, ולכולכם יהיו בגדים נאים, ואנו ניסע בכרכרה."
"היהיה עלי לקוד שלוש פעמים, או רק פעם יחידה?"
"די יהיה בפעם אחת. אחת למלך, ואחת למלכה," אמר סאם. "כי אף שלא נאמר כן במכתב, אלאנורלה, הנה מאמין אני כי המלכה בכבודה ובעצמה תבוא. ומשתראי את פניה, חביבתי, הנה אז תדעי את מראיתה של גבירה מקרב בני-לילית, להוציא כי זו תהיה היפה שבכולן. זאת ועוד, כי לא אהיה מופתע אם יפציר בנו המלך כי נבוא אל ביתו הגדול אשר לצד אגם אוונדים, ושם יהיו גם אלאדאן ואלרוהיר, אשר עודם יושבים בריוונדל - ובני לילית יהיו עימם, אלאנורלי, והם ינעימו שירם לצד המים בעת הדימדומים. לכן אמרתי כי הדבר יהיה קרוב משתחשבי."

אלאנור לא הגידה דבר, ועמדה מתבוננת באש, עיניה מתנוצצות ככוכבים. לבסוף נאנחה וזעה.
"כמה זמן נישאר שם? אני משערת כי יהיה עלינו לחזור."
"אכן נצטרך, ואולי גם נחוש בצורך, בדרך שהיא," אמר סאם. "אך יותן לנו להישאר עד תחילתה של עונת הקציר, כי אז יהיה עלי לשוב. ליל מנוחה, אלאנורלי, ונומי עד לשעה בה תעלה השמש. לא תזדקקי לחלומות."
"ליל מנוחה, אבא-סאם. ואל-נא תמשיך לשקוד עוד הלילה. כי יודעת אני כיצד יהיה הפרק שלך. רשום את הדברים שאמרת - אבל לא הלילה." היא נשקה לו, ויצאה את החדר; ודומה היה לסאם כי האש נתנמכה מעט בעת שיצאה.

הכוכבים דלקו בשמים כהים וצלולים; היה זה היום השני מאותם ימים נטולי-עננים ובהירים אשר באו על הפלך מדי שנה עם סופו של מארס. וכבכל שנה, בורכו כדבר שבא במפתיע, בעצם העונה. כל הילדים שכובים היו במיטותיהם. השעה היתה מאוחרת. פה ושם ניצנצו האורות בהוביטון, ובבתים המנקדים את האפרים הפתוחים, מכוסי הליל.

מאסטר סאם עמד בדלת-הכניסה, והשקיף הרחק אל המזרח. הוא משך אליו את הגברת רוז, וכרך זרועותיו סביבה.
"והרי זה העשרים-וחמישה למארס!" הוא אמר. "בזה היום, לפני שבע-עשרה שנים, רוז רעייתי, חשבתי כי לא אזכה לראותך עוד אי-פעם. אך בלבי נצרתי את התקווה."
"ואני לא פיללתי מעולם, סאם," היא אמרה. "לא עד שהגיע אותו יום, אז נעורה בי התקווה פתאום. בשעת צהרים היה הדבר, ואני חשתי כה מאושרת, עד שהתחלתי לשיר. ואמא אמרה: 'הסי, ילדה! בריונים מהלכים כאן בסמוך.' ואני אמרתי:
'יבואו אדרבה! שעתם הולכת וקרבה, כי סאם חזר.' והנה הופעת."
"באתי אכן," אמר סאם, "אל המקום הנעים מכל אשר ימצאו בעולם. אל רוז שלי ואל גני."

הם נכנסו פנימה, וסאם סגר את הדלת. אך אפילו בעשותו זאת, דימה ששמע לרגע, כמו היה זה הד עמוק וממושך, את אנחת הים והגלים המתנפצים חרש אל חופי הארץ התיכונה.

*

[עם ה'אפילוג' מצורף היה גם 'העתק' מן המכתב שנשלח מעם המלך; להלן נוסחו בשתי השפות, ואחריו ההעתק עצמו.]



אראגורן צעדן צור-בני-לילית, מלך גונדור [וארנור] ומושל ארצות-המערב, מתעתד לבוא אל גשר הבאראנדואין ביום השמיני של האביב, הוא היום השני לחודש אפריל במניין הפלך. חפצו הוא כי כל ידידיו יקבלו שם את פניו. ובאורח מיוחד, מבקש הוא את נוכחותו של מאסטר סאם-הפשוט, ראש העיר אשר לפלך, ושל רוז רעייתו; ושל אלאנור, רוז, זהבית, ושימשית בנותיו; וכן של פרודו, מרי, פיפין והאמפאסט בניו.

אל סאם-הפשוט ורוז, בירכת המלך שלוחה אליכם ממינאס טירית ביום השלושים-ואחד לעונת הלבלוב, הוא העשרים-ושלושה לפברואר [1436] על פי מניינכם.

א. א.



ארגורן אראתורניון אדלהארן, אנגלאנתה אי ואראנדואיניאנת ארין דולותן אתואיל (אגור בן גנדיאד דראניל ארין גווירית אדוון), אר אנאס אנירה אי אראן גונדור אר ארנור אר היר מ'באיר אנואי סואילאנאד מהלין אין פאין: אדרגול אה אנירה טיראד אי כרדיר פרהאיל (אי סנואי פאנתאיל אסטאתר אאן) קונדיר אי דראן, אר מריל בס דין, אר אלאנור, מריל, גלורפיניאל, אר אייריאן, סלאת דין; אר לורהייל, גליר, קורדוף, אר באראבורן, איונאת דין.

אה פרהאיל אר אם מריל סואילאד אויין אראן או מינאס טירית נלכיינן אויין אכואיר.

א. א.

הערות שוליים

[חזרה לגנזך]