האמבאראקאנטה

מתוך 'ההיסטוריה של הארץ התיכונה' כרך 4: 'עיצוב הארץ התיכונה', פרק 5, עמ' 235 - 240. תירגם י. ווליס.

מבנה העולם

סביב לעולם כולו יתנשאו האילוראמבאר, חומות-העולם; והן כמיקשה של קרח, זגוגית, ועשת, והן מעבר להישג דמיונם של ילדי-הארץ: צוננות ושקופות-לאור ונוקשות לאין שיעור בעת ובעונה אחת. אין איש היודע לראותן, ואיש לא יוכל לעברן, מלבד מבעד דלת-הלילה.

מפנים לחומות מוכלת הארץ, ומוקפת מכל עבריה בואיה, הוא האוקיאנוס העוטף-סביב. אך צורתו תדמה לים מתחת לפני הארץ, וכאוויר מעל פניה. בואיה אשר מתחת הארץ שוכן אולמו. מעל לארץ נח האויר הקרוי ויסטה; בו ישוטו עננים וציפורים. הוא יקרא על כן פאניאמאר, מעון-העבים, ומתחתיו אייוונורה, או ממלכת-הציפורים. אויר זה ימצא מעל הארץ התיכונה לבדה ומעל הימים הפנימיים; גבולותיו הם הריה של ואלינור במערב, וחומות-השמש במזרח. מפני כך ימעטו העננים לבוא מעל ואלינור, וציפורים מארצות בני תמותה לא יעברו את פסגות הריה. אך בדרום ובצפון, במקומות הקרים והאפלים מכל בארץ התיכונה, יהיו חומות העולם קרובות, ו-ואיה, ויסטה ואילמן יתמזגו יחדיו ויתחמו.

אילמן הוא האויר הצלול והטהור, ואור ימלאו אף שהוא אינו קורן בו. אילמן משוך מעל הויסטה, ולרוב אינו עבה, אלא בפאות מזרח ומערב; ואילו בדרום ובצפון הוא יקלש.

בואלינור האויר יהיה אילמן, אך מהויסטה ינשבו רוחות, ולרוב למכורת בני לילית, אשר תהיה בחלקה למרגלותיהם המזרחיים של ההרים. ואם ואלינור שורה באפילה, ואור אינו חודר לאויר מהממלכה הברוכה, הנה אז ילבש צורת ערפילים מאפירים וצללים גולשים.

אילמן ו-ויסטה יתמזגו לעיתים, כי בטבעם יהיו דומים. אך אילמן הוא האויר שינשמו האלים, והוא מיטהר במעברם של המאורות, כי באילמן הסדירה וארדה את מסילות הכוכבים, ולאחר זאת גם את הירח והשמש.

מויסטה אין מפלט או דרך בריחה להוציא למשרתיו של מאנווה, או לאלה להם יעניק כוחות שבהם ידמו לאנשיו, אשר ידעו לצוף ולדאות באילמן, ואפילו בואיה העליונה, אשר היא דקה מאוד וצוננת. מהויסטה עשוי הדואה לרדת לארץ, ואילו מהאילמן יוכל לרדת אל ואלינור. וזאת כי ארץ ואלינור מתמשכת עד לואיה, אשר תהיה צרה מכל בקצוות המערב והמזרח, אך עמוקה מכל בצפון ובדרום. חופי מערבה של ואלינור לא יהיו רחוקים מחומות העולם, אך תהום פעורה תפריד בין ואלינור לואיה, והיא מלאה באילמן. בדרך זו יכול הדואה לבוא מאילמן אשר מעל הארץ למחוזות התחתיים, ואפילו לשורשי-הארץ, למערות ולמחילות אשר בתשתיתן של הארצות והימים. שם יהיה מקום מושבו של אולמו, ומשם יבואו מימיה של הארץ התיכונה. כי מים אלה יעשו מתוך האילמן, והואיה והאמבאר (היא הארץ המוצקה). אולמו ימזג את אילמן ואת הואיה וישלחם במעלה עורקי-העולם, למען ירעננו ויטהרו את הימים ואת הנהרות והנחלים, את האגמים והמעיינות המפכים בארץ. במים הזורמים יהיה על כן זיכרון המעמקים והשחקים, ושמץ מתבונתו ומצלילי-נגינתו של אולמו, ומזיוום של מאורות השמים.

במשכנותיו של אולמו כוכבים יוחבאו לעיתים. שם יזדמן הירח וינוד, כאשר לא יראה בשמיה של הארץ התיכונה. אך השמש לא תתמהמה שם, כי תמהר לעבור תחת הארץ, פן יארך הליל, והזדון יחזק. משרתיו של אולמו הם המושכים בה דרך הואיה התחתית, ובעברה תחת הואיה ותימלא חיים. כך ימדדו הימים במעבר השמש, אשר תפליג ממזרח למערב מבעד האילמן הנמוך, ואורה מאפיל על הכוכבים. היא עוברת מעל עיבורה של הארץ התיכונה ואינה משתהה. היא מטה מסילתה צפונה או דרומה, אך לא באי-סדר כי אם בכפוף לעונה ולעת. ושעה שתפציע מעל חומות-השמש אשר במזרח, הנה זה שחר.
ומשתשקע מאחורי הרי ואלינור, הנה זה ערב.

אולם בואלינור שונים הימים, ואינם כאשר הם בארץ התיכונה. כי שם יהיה האור הרב ביותר בשעת ערביים. אז תרד השמש ותנוח לשעת-מה בארץ הברוכה, בחיקה של הואיה. ומשתשקע לתוך הואיה, הנה זו תלהט ותזדהר באש אדומה, אשר תאיר עת ארוכה את הארץ. אבל עם שתרחיק מזרחה יגווע הלהט, והאור יילקח מואלינור, ורק כוכבים יאירו בה. אז יאבלו האלים, בזכרם את לורלין [העץ המזהיב]. עם שחר תעמיק האפילה בואלינור, וצללים כבדים מהריה ינוחו על משכנות האלים. הירח לא ישתהה בואלינור, כי אם יחלוף כשלוח מקשת ויקלע לתוך תהום האילמן, כי הוא ירדוף את השמש, ויהיה שישיגה. אז יחרכוהו להבותיה והוא יפגם. יהיה גם שיעלה מעל ואלינור לפני שהשמש תעזבה; אז ירד ויפגוש באהובתו, וואלינור אז תימלא בזוהר-מאורם אשר נתמזג, כזיוום מרשף של כסף וזהב. והאלים יחייכו, בזכרם את שעת התמזגות מאורם של לורלין וסילפיון, לפני ימים רבים.

ארץ ואלינור משתפלת ממרגלות ההרים וחופיה המערביים יהיו בגובה אחד עם קרקעיתם של הימים הפנימיים. לא הרחק משם, כפי שסופר, יהיו חומות-העולם. ממעל, מנגד לחוף המערבי מכול, באמצעה של ואלינור, יעמדו האנדו לומן, הן דלתות הלילה הנצחי, אשר חצובות בתוך החומות, ונפערות אלי בלימה. כי העולם נח בתוך הקו?מא, היא הריקנות השחורה שמחוץ: אפילת-ליל נטולת צורה וזמן. אולם איש לא יוכל לעבור את התהום ואת הקשת-המקיפה של הואיה, ולבוא אל אותן דלתות, מלבד הואלאר הרמים לבדם. כי הם שעשו אותן דלתות, בשעה שמלקור הוכרע והובס, והושלך לאפילה אשר מחוץ. איארנדיל הוא השומר עליהן.

הארץ התיכונה נחה באמצעו של העולם. היא עשויה אדמה ומים, ופניה הם מרכז העולם - בין קצוות הואיה שממעל עד קצותיה שמתחת. מימים קדומים היתה צורתה זו; כי היא רמה במרכזה, ומשתפלת מעבריה לגאיות רחבים, ושוב מתנשאת במזרח ובמערב, ושוב משתפלת לפערים הפתוחים בקצוותיה. שני הגאיות נמלאו במים בימי היצירה, וחופיהם של אותם ימים עתיקים היו במערב למול צוקיה של ארץ המערב, ובמזרח רמות המזרח וצוקיה של הארץ מנגד. אך בצפון ובדרום לא נשתפלה בחדות, ויש היכולים להלך ביבשה מקצוות הדרום ותהום האילמן לקצוות הצפון ולתהום אשר שם. הימים העתיקים היו איפוא כבתוך שקתות, ומימיהם לא נשתפכו למזרח או למערב, אך חופים לא היו להם גם בצפון ובדרום, והם נשתפכו לתהומות, ומפליהם היו לקרח וגשרים קפואים ניתמרו מחמת הקור העז. תהום האילמן הנה נמלאה נתכסתה, והקרח הגיע עד לואיה, ואפילו עד לחומות העולם. מסופר כי עת שבאו הואלאר וירדו אל העולם, הם נחתו ראשית במרכזה של הארץ התיכונה, מלבד מלקור שנחת בצפון הרחוק. והואלאר נטלו להם חלק מהארץ ועשוה לאי, ובירכוהו, ונתנוהו בים המערב ושכנו עליו, בעת שעסקו במסעות וגילויים והסדרת סדרי העולם. כאשר סופר, היה את רצונם לעשות משואות מאירות, והנה מלקור הציע להם עזרתו והכין חומר חדש, חזק עד מאוד ומופלא, ועשה ממנו מגדלים עצומים. את אותם מגדלים הוא הציב בצפון ובדרום, בקצוות הארץ, אך קרוב יותר אליה מלתהומות. האלים שמו עליהם משואות, ואור היה על הארץ למשך זמן.

אך העמודים נעשו בתחבולה, כי נוצקו מקרח; והנה נמסו, והמשואות שעליהם נפלו ונשתברו, ואורן נשפך. אבל הקרח הנמס יצר שני ימים תחומים ביבשה, מצפון ומדרום לנקודה התיכונה בארץ. כך הנה היתה ארץ צפונית וארץ דרומית וארץ תיכונה בינהן. אז עקרו הואלאר למערב, ונטשו את האי. על הרמות שבצידו המערבי של ים-המערב ערמו הרים עצומים, ומאחוריהם בנו את ארץ ואלינור. כי הריה של ואלינור נתעקלו לאחור, כך שאותה ארץ תהיה רחבה במרכזה, במקום שההרים סמוכים לים, ואילו פאותיהם הצפוניות והדרומיות יעמדו על סף התהום. שני מחוזות ישנם בארץ המערב אשר אינם מהארץ התיכונה, ועם זאת יהיו מחוץ לגבולות אותם הרים: והם חשוכים וריקים. בצפון זוהי ארץ ארומאן, ובדרום ארבאלין. מיצרים דקים וצרים מגשרים בינהן לקצוות הארץ התיכונה, אך הם חסומים בקרח.

לצורך הגנתם, דחפו הואלאר את הארץ התיכונה בעיבורה וצופפוה למזרח, עד שנתעקמה, וים-המערב רחב מאוד במרכזו, והוא הרחב שבמימי העולם. צורתה של הארץ במזרח היה כצורתה במערב, להוציא את הצרתו עתה של ים המזרח, ואת דחיפתה של הארץ שם. מעבר לים-המזרח משתרעת ארץ המזרח, אודותיה אנו יודעים מעט מזעיר, ובפינו תיקרא ארץ השמש. הרים יהיו בה, פחותים מאלה שבואלינור, ועדיין רמים מאוד, הקרויים חומות-השמש. מחמת המצוקים הגדולים שלפניהם, אין מי שיוכל לסייר בהם, מלבד הציפורים מגביהות-העוף, החולפות מעל הימיים שיפרידו בינם לארץ התיכונה.

הדיפתה זו של הארץ הביאה להתרוממותם של הרים חדשים, ואלה נתפרשו בארבעה רכסים: שניים במחוזות צפון ושניים במחוזות הדרומיים. אלה בצפון הם ההרים הכחולים אשר במערבה של הארץ, וההרים האדומים במזרחה. בדרום יהיו ההרים האפורים והצהובים. ואילו מלקור ביצר את הצפון ובנה לו שם מגדלים נישאים, והם קרויים הררי הברזל, הצופים דרומה. בטבורה של הארץ היו הרי-הרוח, כי בהם נשבו רוחות עזות שבאו ממזרח לפני השמש. הילדוריאן, הארץ בה בני אדם נעורו לראשונה, היתה בין אותם הרים לים-המזרח. אולם קואיביינן, מקום בו אורומה מצא לראשונה את בני לילית, תשכן בצפון, ליד מימי ההלקאר.

צורתה זו שהיתה סדורה ושלמה של הארץ העתיקה נשתנתה והוסיפה ונשתברה במלחמתם הראשונה של האלים, בעת שואלינור יצאה למלחמה על אוטומנו, היא מצודתו של מלקור, ובה נכבל ונאסר מלקור. אז היה ים הלקאר (שנוצר המסתה של המשואה הצפונית) לים סגור, בעוד ים רינגיל (אשר נוצר מהמסתה של משואת הדרום) היה לים גדול, ונתפשט צפונה ומזרחה, והוא מחובר במיצרי-ים לימי המערב והמזרח. הארץ שוברה בשנית עת שהמלחמה השניה נערכה, ומלקור הודח בשנית, והיא עודנה משתנית בחלוף עידנים רבים. אך השינוי הגדול מכולם קרה משעה שהתבנית הראשונית חדלה מלהתקיים, והעולם היה לעגול, ולא עוד מחובר לואלינור. כזאת קרה בימי הסתערותם של הנומינוריאנים על ארצם של האלים, כאשר יסופר בדברי הימים. כי מאז אותם זמנים שכח העולם דברים שמקדם, ושמות וזכר הארצות והימים העתיקים אבדו מדעת.

[רשימת שמות המלווה את האמבארקאנטה]

אילו - העולם; התבל.
אילוראמבאר - חומות העולם.
ראמבא - חומה.
קו?מא - אפילה, ריק.
אבה - חוץ, חיצון; אבהקומא.
ואיה - תכסית, מעטפת; בטבעה היא כמים, אך כבדה מהאויר, ומקיפה ---. הים החיצון.
אילמן - מקום-של-אור. האזור שמעל האויר, אשר הוא דק וצלול יותר. כאן רק הירח והכוכבים יוכלו לנוע. הוא קרוי גם טינווה-מאלה, משעול הכוכבים, ואלנארדה, ממלכת המאורות.
ויסטה - אויר. בו הציפורים עפות ועננים שטים. חלקו העליון הוא פאניאמאר, מעון העבים, והתחתון א?ייו? ונו?ר?ה, או מלכות-הציפורים.
אמבאר - הארץ. אמבאר-אנדיה או הארץ התיכונה, אשר אנדור היא הנקודה שבעיבורה.
א?יא?ר - מים, ים. שורשי הארץ הם מאר-טאלמאר או טאלמה אמבארן.
אנדו - שער, דלתות.
לומה - לילה. אנדו לומן - דלתות הלילה, דרכן מלקור הושלך לאחר מלחמתם השניה של האלים.

כל הארצות אשר נחות על המים בין ימי המערב והמזרח, וכל הררי הצפון והדרום יקראו פלמאר, המושב התחום.