פיאנור ופינגולפין

מתוך 'ההיסטוריה של הארץ התיכונה', כרך 10: 'טבעת מורגות', עמ' 276 - 279. תירגם י. ווליס, ולהלן הערתו: זה תיאור האירוע הראשון בשרשרת האירועים שהובילה ליציאת הנולדור לגלות, כתוצאה משיחרורו של מלקור ממאסרו הארוך, מתוך הקוונטה המורחבת של 1957-8. בסילמאריליון (פרק 7) הובאה גירסה מקוצרת יותר. בתקוה שהנוסח הזה יעבור איכשהו...

... מפוארים והדורים היו בניו הבכירים של פינווה, פיאנור ופינגולפין, נסיכי הנולדור, ושמם הולך לפניהם בקרב בני עמם. גאים היו, וככל שהרבו כבוד, כן נתקנאו איש בשכיותיו וחזקותיו של אחיו. אך ראו! מלקור שלח כזבים ועלילות-שווא בקרב העם, והיו שליחשו באוזני פיאנור כי אחיו ובני-אחיו זוממים נגדו, כי צרה עינם במקומו לצד אביו ובבכורה אשר לו. זאת ועוד, לחשו הלוחשים, הואלאר נוטים חסדם לאחיו, כי לא נחה דעתם מהיות הסילמארילים מוחזקים בטונא העיר, ומבכרים היו אילו נמסרו להשגחתם שלהם. עוד באו הלוחשים ודיברו באוזני פינגולפין ופינארפין: "פיקחו עינכם על בנה של פיריאל! חיבה מועטה יהגה אל בניה של אינדיס. ועתה הוא מגביר כוח, כי קרוב הוא אצל אביו, ויודע את מערכי לבו. לא תארך העת לפני שינסה לגרשכם מטונא!"

סופר כי משראה מלקור כיצד הכזבים שהפריח נזרעו קנו שביתה בלבבות, הוא לבש אומץ, ודיבר בעצמו אל בניו של פיאנור ואל בניה של אינדיס, על כלי המלחמה שהיו להם בשעתם:

"בטוח יהיה האיש אשר כלים אלה בידיו, להגן בהם על רכושו היקר לו." וזאת כי בידי הקוונדי היו כלים ממין זה בהיותם בארץ-התיכונה, אך לא משלהם היו: אוולה הכין אותם למענם, והם נשלחו כמתנות ונמסרו ביד אורומה, כי נודע לואלאר שיצורי חושך וזדון מצאו את מקומות ישיבתם של הקוונדי בקרבת קואיווינן, והיו משחרים לטרף. נשק נוסף נשלח אליהם לשמש להגנת האלדאר בימי המסע-הגדול אל חופי הארץ התיכונה. אבל הללו נזנחו זה מכבר, והיו מוטלים במצבורים שכוחים, עדות זיכרון לימים רחוקים. מאז ימי כבילתו של מלקור, עמדו סדנאותיהם של הואלאר שוממות. אך עתה שבו נסיכי הנולדור וחגרו את חרבותיהם וחניתותיהם וליטשו את להביהם; את קשתותיהם טוו מחדש ומילאו חיצים באשפותיהם. מגינים חיטבו באותם ימים, ושיבצו בהם שלטי כסף וזהב ואבנים טובות. את אלה החלו נושאים בגלוי בהתהלכם בחוצות. בדבר כלי זינהם לא דיברו לאיש, כי אלה גם אלה סברו כי רק להם הוגדה האזהרה. אבל פיאנור חש בהלך הרוחות, ובנה בחשאי סדנה משל עצמו, עליה אפילו מלקור לא ידע. שם חישל לעצמו ולשבעת בניו חרבות אימתניות שכמותן לא נראו, עשויות פלדה נוקשה מכל מתכת. קסדות גבוהות יצר עבורם, ולהן ציציות אדומות.

מה ניחם מאת'אן על היום בו לימד לחתנו את מלאכת חרשות הברזל אשר למד מפי אוולה עצמו. כי בשקרים, דברי-חלקות ועצות-שווא הצית מלקור את אש המריבה בלבבות הנולדור, ובמחלוקותיהם אלה בא הקץ על ימי יפעתה של ואלינור, ושעת דימדומים ירדה עליה. כי פיאנור נעז להגות בגלוי דברי כפירה ומרי נגד הואלאר; מבקש הוא, כך אמר, לעזוב את ואלינור ולצאת לעולם שמחוץ; בדעתו להוציא את הנולדור מעבדות לחירות, אם יאותו לבוא עימו. אי שקט פשט בקרב יושבי טונא העיר, ונטרדה דעתו של פינווה מלכם. הוא זימן אליו אז את כל השרים והשועים למועצה, והנה פינגולפין הקדים ומיהר לבוא לאולמותיו, ובהתייצבו לפניו אמר, "אבי-מלכי, אנא עשה לרסן את גאוות אחינו, קורופינווה, אשר שמו, רוח-של-להבה, ראוי לו יותר מתמיד. וכי באיזו סמכות יטען לדבר בשם כל העם? האין זו זכות המלך? הלא אתה הוא שדיברת על לבם של הקוונדי בימים קדומים, והפצרת בהם לקבל את הזמנת האדירים אשר באמאן. בידך הובלת את הנולדור בדרך מעקשים ארוכה בארץ סכנות, עד לאורה אשר לא יסולא של אלדאנור. כלום חזרת בך מדבריך? הנה לפחות שניים מבניך יתייצבו עתה לחזק את מילותיך!"

בעודו מדבר הופיע פיאנור פתאום, וצעד לתוך האולם. רם קומה ומאיים היה בבואו; אש זועפת דלקה בעיניו, והוא נושא עליו מלוא אזנו: קסדתו על ראשו, ועל צידו חרב עצומה. "הנה כך, כאשר ניחשתי," אמר, "אחי-למחצה יבקש להקדים אותי במועצת אבי, כמו גם בשאר הדברים. תיקצר רוחו מלהמתין לשעת כינוס המועצה, בה ינתן גם לאחרים להשמיע דברם; חשאי יהיה מנהגו, ונסתרים מעין מהלכיו. לא אסבול זאת עוד!" הוא הצטעק, ובפנותו אל פינגולפין אמר, "סורה! חזור למקומך הראוי לך." בברק מסמא נשלפה חרבו. "לך עתה, ואל תנסה את חרוני בשנית!" פינגולפין קד לפני פינווה, ובלא מילה או מבט בפיאנור, יצא את האולם.

אך פיאנור ליווה אותו, ובצאתו מההיכל עצר בעדו, והגיש את חוד להבו אל חזהו של פינגולפין. "שור וראה, אח-למחצה!" אמר, "חדה היא מלשונך. אם בשנית תנסה לגזול את מקומי במועצה ולצד אבי, אפשר וחוד-להבה יפטור את הנולדור מעונשו של מי שעתיד להיות מנהיג על עבדים." מלים אלה שמעו רבים, כי היכלו של פינווה ניצב בכיכר גדולה תחת צילו של המינדון, שם בני עם רבים התגודדו עתה.

אבל פינגולפין לא השיב דבר וחצה דרך הקהל בלא אומר, מחפש את פינארפין אחיו. אי השקט שפשה בין הנולדור לא נסתר מעיני הואלאר; אולם זרע הרעה נשתל בסתר, ועל כן מאז שהגה פיאנור את דברי הכפירה, סברו כי הוא המקור לתסיסה, מפני גאוותו הרבה ולהיטותו, אף כי הנולדור כולם נוטים היו לגאווה יתרה. אולי היה זה טבעם של ילדי אילובאטאר להיות לבעלי-גאווה עם הגיעם לפירקם, ולמרוד במוריהם, מבלי להכיר להם תודה. נתקדרה רוחו של מאנווה, אך הוא צפה ולא הגיד דבר. האלדאר הובאו מרצונם שלהם לארצם של הואלאר, לשבת בה או לעזבה. לא בסמכותם היה לאסור את עזיבתם (אם לעצתם מיאנו לשעות), אפילו שסברו כי תהיה זו טעות מרה. אך עתה מעשיו של פיאנור עוררו את חימתם, ולא היה בדעתם להניח לו. גם חשש העיק על לבם, כי חשו שפעל כאן כוח עמוק יותר מגאוות-נעורים. על כן זימן מאנווה את פיאנור להתייצב בפני הואלאר ולהשיב על דבריו ומעשיו. הוא הובא אז אל שערי ואלמאר, ועימו כל מי שהיתה לו יד או נגיעה בדבר, או שביקש להביע דעתו. מאנדוס אז הציב את פיאנור לפניו בטבעת-הגורל, והורה לו לענות על כל שישאל ממנו. כי רצון של עשת נדרש היה מהניצב לפניו להוליכו שולל או להסתיר ממנו דבר. אבל פיאנור אפילו לא ניסה זאת, כי שקריו של מלקור כה העמיקו שביתה בלבו הגא (אפילו לא ידע לראות מהו מקורם), שחש משוכנע מעל כל ספק בצידקתו, ושם ללעג את דעתם של אחרים. אך הנה משנאמר הכל, ונשמעו כל העדויות, ומעשים והוראות שנהגו במחשכים הועלו לאור, הנה נתגלה שורש הרעה: רשעת מלקור נחשפה, ושקריו וחצאי-אמיתות שפיזר הוצגו לכל ובוארו באר היטב. מיד נשלח טולקאס מן המועצה לאסור את מלקור ולהביאו למשפט נוסף. אולם פיאנור לא נוקה מאשם, כי חישל בסתר חרבותיו, ושלף חרב מבלי שהתגרו בו על בן משפחתו.

אז אמר אליו מאנדוס: "על עבדות תדבר; אבל אם עבדות היא זו, הרי שלא תוכל להשתחר ממנה: מאנווה הוא ריבון על הארדה כולה, ולא על אמאן לבדה. פשעים היו מעשיך, בין אם היו באמאן ובין אם לאו, ושבעתיים חמורים כי על אדמתה של אמאן נעשו, באשר היא ארץ מקודשת. זה הדין אשר אשית עליך: גלות אנוכי גוזר עליך לשתים-עשרה שנה מטונא העיר, מהמקום בו הגית את דברי הבלע. טול שהות לעצמך באלה השנים, וזכור מיהו שהינך ומהו שאתה. כי בתום תקופה זו יחשב הדבר גמור ולא יוחזק נגדך, אם יאותו לכך הטוענים ויתירוך מעוונותיך." אז קם פינגולפין ואמר, "אתיר את אחי מהעוון." פיאנור לא הגיד דבר; שעת-מה ניצב לנגד הואלאר באין אומר, ואחר פנה ועזב את המועצה ויצא את ואלמאר. מיד חזר לטונא, ובטרם מלאו שבעת הימים שהוקצו לו, צרר את רכושו וחפצי הערך אשר לו ויצא את העיר. עימו באו בניו ופינווה אביו, שמיאן להיפרד מעליו, באם הוא אשם או חף. והיו עימו אחרים מהנולדור. אבל נרדאנל לא באה איתו, וביקשה כי ינתן לה להישאר בחברת אינדיס ידידתה, למורת רוחו של פיאנור. בצפונה של ואלינור, בגבעות הרמות הסמוכות למשכנו של מאנדוס, בפורמנוס, עשו פיאנור ובניו את מושבם, ובנו חדרי אוצר. שם הניחו את שפעת המרגליות אשר להם, ואת כלי נשקם, כי לא זנחו את החרבות שהכין פיאנור. בטונא משל פינגולפין על הנולדור, ונמצא שבכך התגשמו דברי מלקור - ולו פיאנור הוא שהגשים אותם במעשיו שלו - כי הטינה שזרע מלקור בלבבות נותרה, אפילו נחשפו שקריו; שנים רבות הוסיפה והתקיימה בלב פיאנור ובקרב בניה של אינדיס.