איינולינדאלה אלטרנטיבית

בעת שהואלאר, הם שלפנים היו האיינור אשר על דבר-השיר-הגדול, באו בתחומיה של אאה, הרמים שבינהם והנבונים מכל בדעת אילובאטאר ביקשו להם במחוזות נטולי הגבול של ימי-הראשית מקום להקים בו את מלכות הארדה לבוא העת.

משנבחר המקום והמחוז בו תקום אז החלו במלאכתם. אולם גם אחרים כמותם היו, ואין מניין להם כי לא יחסר ממחשבת אילובאטאר, שמלאכתם במחוזות אחרים, ובדברי-ימים אחרים בדבר-השיר הגדול, והם בינות כוכבים ועולמות הרחוקים מעבר להשיגה של המרחיקה שבמחשבות. אין אנו יודעים עליהם ויכול לא נוכל, אף כי אפשר שהואלאר שבארדה יזכרום וידעום.

ראש וראשון לואלאר אשר על ארדה, הוא זה שנתקרא לאחר זאת בפי האלדאר מאנווה, המבורך: הוא המלך-הקדום, כי הוא קדם לכל המושלים באאה. מלקור היה אחיו, בעל-העוצמה, אשר כפי שסופר נשתפל לגאוות-שווא, והתאווה למקום משלו להטיל בו מרותו. על כן רחקו מעליו שאר הואלאר, והחלו בבניית הארדה ובהשכנת סדריה מבלעדיו.

לפיכך יאמר כי אף שהזדון יחלחל בארדה ודברים רבים עליה אינם כאשר היו, ואין תואם בין אחד למשנהו, הנה אושיותיו של העולם בטוב מקורן ומטבעו יפנה אל הטוב, ויתקן עצמו מכוח אשר שוקע בו ביצירתו; כי הזדון בארדה נדון היה לכלות ולפחות, אלמלא חוזק מבחוץ - מכוחם של רצונות ועוצמות שאינם מהארדה עצמה.

להווי ידוע כי ראש וראשון לאותן עוצמות הוא מלקור. אין אומד לעוצמתו, והיא נטולת גבול כמחוזותיה של אאה עצמה. אולם בראשית, עת שניתן לו למשול בכל - כי רבים מהאיינור אשר על דבר השיר ביקשו להיסמך אליו ולשרתו - לא נתרצה לשבת במקומו. קנאי היה לארדה, ולמלכותו של מאנווה אחיו, ולו אלה פחותים עבורו ודבר של מה-בכך לעוצמתו. היטב ידע כי אילובאטאר ימסרנה לבכיר ולעליון אשר באאה, וכי במימשלו של הנבחר יתגלו ויבואו ילדי-האל.

במחשבתו שתיעתעה בו (כי המכזב גם את ליבו שלו יסובב בכחש), האמין כי יהיה לאחד שימשול בילדי האל, ויהיה להם אדון ונגיד, כדרך שלא היה לישויות מבני דמותו, ואפילו לכנועות שבהן; כי הללו ידעו את הראשון ואת הווייתו, וניאותו לקחת חלק במרידתו של מלקור מרצונן. בדעתו היה למנוע מן הילדים את הידיעה ולהיות כצל תמידי העומד בינם לבין האור.

בעת ההיא עדיין לא פנתה דעת מלקור לצל-השחור; כי בימי הראשית אהב את האור, וחשק בו. דמות עטה לו, והיא בורקת עד מאוד. והוא אמר אז אל לבו, "לא יוכלו הילדים לראות בעד בוהק- אורי, ועל כן לא יבקשו עוד לדעת או אמץ את מחשבותיהם הפעוטות להכילו, כי ירע להם הדבר." אולם האורות הפחותים הניצבים למול המאור הגדול יטילו צילם. על כן התקנא מלקור בשאר המאורות, וביקש לקחת מלוא האור לעצמו. מפני זאת הוסיף אילובאטאר, עם היכנסם של הואלאר לארדה, ניגון נוסף אל דבר-השיר, אשר לא היה בשירתו הראשונה. הוא קרא אליו אחד מן האיינור - היא היישות שנודעה אחרי הדברים האלה בשם וארדה (ומשנטלה דמות נשית היתה לזוגתו של מאנווה). ואילובאטאר אמר אל וארדה: "מתת-של-פרידה אפקיד לידייך; כי את תקחי עמך לארדה מאור מקודש, והוא נלקח מעימי זה-עתה, ולא נשחת במחשבת מלקור התאוותנית. עימך תלך לאאה, ותהי בה. אבל אין היא ממנה."

על שום כך מקודשת וארדה ונעלה מקרב הואלאר, ואלה הקוראים שמה יהגו בו את שם אהבת ארו לאאה, ויתייראו בעשותם כן, כי קדוש השם, ואין כמוהו אלא שמו של הראשון.

אך לא מבלי סכנה היתה מתת אילובאטאר לואלאר, כי כזאת יהיה עם כל המתנות הניתנות מעימדו באין תמורה: תכלית היתה בה, והיא פרק מהסיפור האדיר, ויועדה להשלימו. כי מבלי סכנה לא היתה בהם העוצמה, והמתת היא לשווא.

מקץ זמן גילה מלקור את מקום מושבם של מאנווה ורעיו, והוא פנה שמה בהיעף אדיר, עד כי נתדמה לאש-השביט. משגילה כי עמל רב נעשה בלי עצתו, זעם ליהט בו, והוא ביקש לכלות את שנעשה, ולעשותו לפי רצונו. אבל מאנווה לא חת מפניו, ומאבק פרץ בארדה. במקום אחר נכתב כיצד הובס מלקור בעת ההיא בעזרתו של טולקאס (אשר לא היה מאלה שהחלו בבניינה של אאה), והושלך לריקנות שמחוץ, והיה שוכן במרחב הארדה. מאבק זה נקרא הקרב הראשון, ואף שיד מאנווה היתה בו על העליונה, פגיעה קשה ניחתה על מעשי-ידיהם של הואלאר, והחמורה שבכל היתה השחתתה של השמש.

כי השמש יועדה לעמוד בלבה של הארדה, והואלאר חפצו כי תשפיע מאור על כל הממלכה בלי חשך או התמעטות, ובמאורה תרעיף ברכה על העולם, ועל החי והצומח. על כן הציבה בה וארדה את הלוהבת והיפה שבכל הישויות שבאו אל האיאה, והיא נקראה *אר*. למשמרתה הפקידה וארדה מעט מן המתת אשר מסר לה אילובאטאר, למען תהיה השמש מבורכת, ולא תחדל לתת ברכתה. חכמי המסורה יגידו לנו כי שמה של השמש היה אותה העת *אסה* (ופירושו המקורב הוא חמימות, והוא גם מאור וגם נחמה). על כן נקראה אותה יישות אריאה.

והנה מלקור, והוא אחוז תאווה לכל אור ומקנא לכל האוחז בו, עד מהרה גילה כי ב-*אסה* מצוי אור שיסתר מפניו, ושעוצמתו לא נודעה. חימה ניצתה בו ועימה גם תאוותו; והוא פנה אל *אסה* ודיבר אל אריאה ואמר: "בך בחרתי להיות לי לבת-זוג, כי את תהיי לי כאשר וארדה היא למאנוה. יחד נמשול בכל אשר יש בו יופי, ואיש לא יהין להעז פנים נגדנו. כי מלכות הארדה תהא לי אז בזכות וגם במעש, ולך יוודע חלק בתהילתי."

אבל אריאה דחתה מעליה את מלקור, והתרעמה עליו, באמרה: "זכות לא תהיה לך, והרי משכבר נשכחה זו ממך. כי לא לך אף לא בידיך נעשתה אאה, ומלך לא תהיה על ארדה. הישמר לך, פן תחזה באור הצפון ב-אסה; כי לא משלך הוא. אש זו לא תשרתך; ואף כי תוכל להרסה, לא תימלט ממכוותה; בהירותך תחרך לעד, ותהיה לחשיכה."

מלקור לא שעה לאזהרתה, וזעמו גבר: "את המתת שתימנע ממני אקח לי!" והוא הכתים תומתה של אריאה, כי אמר לשחתה ולקחת לעצמו מכוחה. אז יצאה יישותה של אריאה כלהבה של יסורים וחרון, ועזבה את הארדה לעד. נגזל מהשמש אורה של וארדה, והיא הוכתמה בתקיפתו של מלקור. מהיותה בלא מושל היתה בוערת עת ארוכה בלהט, או מצטננת פתאום, ופגיעה גדולה נגרמה לארדה, ועשיית העולם נפגמה ועוכבה, עד לבוא עת שהואלאר בעמל רב וממושך יצרו סדר חדש.

אז ידע מלקור את אזהרתה של אריאה: כי בהירותו השחירה, ולא עוד האיר.

מעתה היה האור מייסר אותו, והוא שנאו.

חרף זאת לא אבה מלקור להניח לארדה. קינאה אכלתו על הואלאר ועל מושבם בארץ, והוא שאף תמיד להרע למעשיהם ולפגום בהם. אך מיראתו אותם ומעל הכל את טולקאס, הסתיר דרכיו, ומשנאתו לשמש בא לצפון, בליל חורף. בתחילה היה מסתלק עם בוא ימי הקיץ הארוכים, אך עם שהעז פנים ומצא עוז בלבו, החל בכריית מבצרו האדיר שבקצוות הצפון, שלימים נודע בשם אוטומנו (או אודון).

הואלאר השגיחו בו לבסוף, כי ראו בסימני הזדון הרבים בארץ אות לשיבתו בסתר. אבל הם לא מצאו לו סימן; אפילו שטולקאס ואורומה ערכו מסעות רבים במרחבי הארץ התיכונה, ועד קצוות המזרח באו. משגילו כי מלקור עשה בלילה ובאפילה שימוש לצרכיו, כאשר לפנים עשה עם האש, הם נחרדו. כי היה זה חלק ממעשה יצירתם, ששינוי יבוא על הארץ, וכי לא יהיה בה יום בלא ערב, או לילה בלא בוקר; כי מכוח הלילה יראו בניה של ארדה ביום, ויאהבו את האור.

וגם לתקופת הלילה תיוודע ברכה, ויהיה בו מהטוב, כי זו שעת מנוחה ומחשבה עמוקה, וראיית דברים נשגבים ורבי הוד אשר מחוץ לארדה, שבעת היום יסומאו באורה של אנאר. אבל מלקור עשאו לחשיכה צופנת סוד וסכנה, של פחד נטול-צורה; ליל שימורים וייסורי הלב; של חלום-בלהה הנושא בכנפיו יאוש וצלמוות.

אז נטל מאנווה עצה עם וארדה, והם קראו את אוולה לעזרתם. יחד חרצו כי יש לשנות את סדריה של הארדה ושל הארץ. במחשבתם הגו את איתיל, הלא הוא הירח. מה דרך או אמצעי בהם יצרו ושכללו את מכשיר-מחשבתם זה, אין איש שידע לומר: כי מי מילדי הארץ ראה בואלאר בעלותם, או קלט שמועת מועצתם בימי הראשית? מיהו שראם בשעת עמלם, או שראה בהיווצר זה שעתה נוצר? היו שאמרו כי מתוך הארץ נעשה האיתיל; וכי במעשה נחלקה האמבאר ופחתה. אחרים אמרו כי נעשה מדברים אחרים, כדוגמת הארץ, מיציריה של אאה עצמה, כפי שנעשתה בסיפור הגדול.

משהושלם הירח, הוא הוצב מעל האמבאר, וכוון לנוע סביב לה, להביא אור למקומות חשוכים מהם השמש נסתלקה. אולם היה זה אור פחות, כי אין אור הירח כאור החמה, ועוד חסר האור שבארץ. עוד נותר גם לילה תחת הכוכבים, כי באו זמנים שהשמש והירח גם יחד לא נראו בשמים.

זו היתה זו תוצאת הדברים שבאו ונהיו לאחר הכרזת-אילובאטאר כי רשעת מלקור תביא בחובה, ולא מרצונה, ליצירתם של דברים מופלאים מאלה אשר נהגו. היו שאמרו שהירח היה בתחילה כאבוקה, ורק לאחר זאת קיבל את מראהו [חסר החיים?], בעוד הארדה טרם הושלמה ועוד מלאה מהומותיו של מלקור.

ידוע לחכמים כי טיליון ????? וכי מלקור ניצת בזעם חדש כשראה בזריחתו של הירח. הוא עזב את האמבאר לזמן, לאפילה שמחוץ, ואסף אליו מהישויות שעוד נענו לקריאתו.



* * *



החלק שתוכנן אך לא נכתב:

[י. ווליס ] בקטעי הנאראטיב מסופר ששאר מתת האור של אילובאטר הוקדשה ליצירת העצים, ושאורם נועד לרפא את פגיעותיו של מלקור. אבל התוצאה היתה שהואלאר עצמם נמשכו לואלינור, ומיעטו לצאת ממנה [עמ' 377-8]:

[טולקין ]'לקראת סופם של ימי הברכה, הואלאר מגלים כי המצב השתנה. הם מגורשים מהארץ התיכונה בידי מלקור וישויותיו הרעות; הם שבים אליה רק בסתר ולפרקי זמן קצרים (אורומה ויאבאנה בלבד). הם וגם מלקור יודעים ששעת בואם של הילדים קרבה. מלקור מבקש למשול בהם באמצעות פחד ואפילה ולשעבד אותם. הוא מחשיך את העולם למשך שבע שנים, ומסתיר את פני השמים מהארץ בכל אמצעי שניתן לו, אף כי לפאתי הדרום החשיכה לא מגיעה - מפאתי צפון ועד למרכזה של אנדור(?) רובצים עננים עצומים. הירח והכוכבים נראים, אך ביום אין אלא אור עמום, כדימדומי ערב. האור היחיד מאיר בואלינור לבדה.

אז וארדה קמה ומפעילה כוחה, ומאנווה אשר לרוחות נאבק בעננים המכסים. אך מיד שנקרע בהם פתח, מטליא אותו מלקור בצעיפיו - לפחות מעל הארץ התיכונה. לבסוף הנה באה בסערה רוחו העצומה של מאנווה, והצעיפים נקרעו.

הכוכבים זורחים באור בהיר בצפון (הואלאקירקה), ולאחר החשיכה הארוכה אורם בהיר עד להכאיב.

באותה חשיכה שהוסרה, נעורים בני-לילית, וחוזים לראשונה מתוך האפילה בכוכבים. אבל מלקור מסיע ערפילים מהמזרח, והכוכבים נמוגים עד למערב. מכאן מחשבתם שראשית האור והיופי היא במערב.

בואו של אורומה הקרב השני, ושבייתו של מלקור. האלדאר יוצאים במסע לואלינור.

העננים מתפזרים לאיטם אחרי מאסרו של מלקור, אף שאוטומנו מוסיפה להקיא מתוכה אדי-עשן. המזרח מאפיל ומחשיך, בכיוון ההפוך למשביו של מאנווה. האלדאר צועדים בעוד גשמים כבדים יורדים.

בני אדם נעורים על אי, בין השטפונות הגועשים. הם מברכים את בוא השמש מהמזרח. רק עם ירידת המים הם יוצאים מהאי ונודדים בארץ.

אלה מבין בני אדם שפונים מערבה פגשו בבני לילית ושמעו מהם על המערב. כי בני לילית אמרו להם: "אם מחבבים אתם את השמש, עקבו אחר מהלכה בשמים."