תאריך: 24 ביולי 2000

מאת: Y. Welis

נושא: מתוך מכתבה האחרון של הגב' לבנית

קיבלתי היום את מכתבה החמישי; להלן כמה קטעים בעלי עניין. הוא נשלח אלי בתגובה לשני תרגומים ששלחתי לה, לסיפור על אראגורן וארוון וכן של ה''אחרית'' לשרה"ט:

... את הסיפור על אראגורן וארוון אני מכירה. הוא הופיע בסוף הכרך האנגלי שמסרה לי ההוצאה ואשר מתוכו תרגמתי [הכווונה כנראה למהד' הכרך היחיד משנת 1969; ראיתי עותק בספריית הר-הצופים; י. ו.]. הוא היה מודפס כנספח, באות קטנה, ושמחתי שלא ביקשו ממני לתרגם אותו. לדעתי הסוף של הספר, כמו שהופיע, הוא אחת הפנינים היקרות שבו - כאשר סאם חוזר עייף מהקרבות אל ביתו-מחפורתו, ורוז מקבלת אותו, והאש בוערת באח, והוא יושב בכורסא והוא שמה את התינוקת בחיקו. זה בעיני סוף מתאים יותר מסיפור האהבה בין הנסיכים. ....

.... אשר לשאלות האחרות: אני לא הייתי קרובה לקבוצת ה''כנענים'' של רטוש ואמיר [חוג ספרותי בשנות ה-50 שבין חבריו היו המשוררים והמתרגמים יונתן רטוש ואהרן אמיר; י. ו]. פשוט, פעלנו באותה תקופת-זמן, ומבחינה לשונית גם זה משפיע. את רטוש כמשורר אני אוהבת ומעריצה, אף על פי שאין לי בקיאות רבה בשירים שלו. מבחינה לשונית הוא מפתיע וכובש-לב. את אהרן אמיר הכרתי; היה לו הרבה חן ועל פי דרכו תרם הרבה.

...אני רוצה מצדי לשאול משהו. חשבתי, אולי כדאי שאכתוב מכתב אישי לאוהד זמורה, שאספר בו שנפגשתי אתכם, וגרמתם לי הפתעה ושמחה, וכבר כמעט נואשתי, אך יש לי עכשיו תקווה חדשה ואני מתכוננת להילחם על נוסח התרגום שלי, בזכותכם.

לא אכתוב שום מכתב כזה מבלי להראות אותו לכם, ואני יכולה גם לעשות אחרת: לכתוב אליכם ולשלוח העתק לאוהד זמורה. אולי זה עדיף.

אני גם מושפעת לרעה מן החום; לקיץ אף פעם לא הסתגלתי, ואני מקוה שיסולח לי. בתקווה להשתמע, ובברכה חמה לך ולחבריך,

שלך,

רות לבנית.



נו, מה דעתכם? מסתבר שבעותק ממנו היא תרגמה הסיפור הנ"ל היה הנספח היחיד. הייתי אומר שזה מעביר את עיקר האחריות לכתפי ההוצאה, בכל הנוגע לשאלת חסרונם של הנספחים.

באשר למכתב - אני אשיב בחיוב. אני חושב שנוכל לצרף אליו מכתב משלנו, עם כמה וכמה נימוקים.

י. ו.