אחד משלושה דיונים מרתקים שנבעו מהודעה ארוכה וחשובה של דני אורבך (קוכולין). בדיון זארן אוגה ובאלין מנהלים דיאלוג שמטרתו אחת: לברר האם פרודו היה יכול להצליח במשימתו להשליך את הטבעת והאם הוא נכשל.
הדיון התקיים ב 17.09.2002

קוכולין: שלום לכולם, אני יודע שהנושא של גורל נידון כבר פעמים רבות, אבל לדעתי, אף פעם לא בדיון נפרד ומסודר. אני מפרסם כאן הודעה שפרסמתי זה עתה בפורום הגרמני, ומעניין אותי מאד לראות את התגובות שם ופה.

בכל יצירות טולקין קיימת הדילמה בין גורל ובחירה חופשית. האם יכולים אנו לשלוט בגורלנו, או האם הוא נקבע מראש? ואם אנחנו יכולים לשלוט, איה התוכנית האלוהית, שירת אילובאטאר? ואם לא, איה הבחירה החופשית? האם אנחנו רובוטים חסרי כל כוח שליטה בחיינו, לפי טולקין?

לדעתי התפיסה היא מורכבת. בעקבות שיחות עם זארן בזמן האחרון, פיתחתי תפיסה של שילוב. נבואות לא חייבות להתממש- הן אופציה. הגשמת נבואות תלויה בהתערבות על טבעית ומעשה אנושי. אדגים זאת בשלוש דוגמאות, כאשר השלישית חריגה ואינה מתאימה לכלל זה:

1. סיפור טורין, לדעתי, הוא דוגמא טובה לשילוב כזה. מורגות מקלל כידוע את הורין, אבי טורין, וקללה זאת רודפת את קוטל גלאורונג עד לסוף המר. אבל אני חושב כי ללא הגאווה של טורין, ללא התפרצותו על סירוס, מנוול ככל שיהיה, ללא בריחתו הלא מחושבת מדוריאת', ללא סירובו לחזור גם כאשר זוכה, לא היתה הקללה יוצאת אל הפועל. טורין גם לא היה חייב לשכנע את אנשי נרגותרונד להלחם במלחמה גלויה, ובכך לגרום לחורבנם. מכאן ואילך מאבד טורין את ההזדמנויות להתחמק מגורלו, והקללה פועלת (סיפור ניינור) ומביאה אותו לסופו המר. כאן אנו רואים שילוב בין קללה שטנית לחטא אנושי, שיוצרים ביחד את הגורל המר.

2. סיפור פרודו הוא דוגמא הפוכה, כביכול, אך דומה. הניצחון על הצל הרי מנובא עוד לפני תחילת המלחמה ("and the halfling forth shall stand"), אבל ללא אומץ ליבו של פרודו, ללא רחמיו על גולום וללא ההקרבה העצמית שלו, לא היה הניצחון מושג מעולם. כאן יש שילוב של נבואה אלוהית ומידות טובות אנושיות, המביאות ומגשימות את הגורל הטוב, הניצחון הסופי על הרוע.

3. הסיפור החריג בהקשר זה הוא סיפורו של הכלב האצילי הואן (אחת הדמויות האהובות עלי, דרך אגב). גורלו של הואן ידוע מראש ואף מוכר לכולם: הוא יפול בפני הזאב האדיר ביותר- "before the mightiest he would fall, before the mightiest wolf of all". גם בנבואה זאת, שהואן יודע אותה יפה (ואף מוקצבות לו שלוש הזדמנויות לדבר לפני מותו), יש בעייתיות. אסור לבריות לנסות לנצל אותה ולהשתמש בה. סאורון, בשחצנותו, מנסה לנצל אותה וחוטף מכה קשה מאד. בסופו של דבר, הנבואה מתגשמת כמובן, כאשר נופל הואן מול קארכארות. אך הוא הורג את הזאב המרושע ומגן על ברן במותו. הוא נשאר נאמן עד הסוף, אך הגורל המר מתגשם בכל זאת. סיפור הואן, לדעתי, הוא המקרה היחיד בלגנדאריום של גורל ללא כל מוצא. בכל שאר המקומות, עובד העיקרון: "הכל צפוי אך הרשות נתונה".

יובל ווליס: השילוב שהצעת מעניין, אבל יש לי השגות. לגבי שניים מהמקורות שהבאת. הראשונה בעניין קללת-מורגות' (שהוטלה על הורין וילדיו יחד); שיפי מציין במאמרו שטורין תפס את מקומו של סאירוס 'במזל רע':

and by ill-luck he set himself at a board among the elders of the realm, and in that very place where Saeros was accustomed to sit.

לאחר מכן, כאשר הרוחות מתלהטות, אומר מאבלונג '"דומני כי צל שלוח מהצפון נגע בנו הלילה; שים לבך, סאירוס בן איתילבור, לבל תעשה גאוותך את רצון מורגות'."

שיפי גם מציין את הדימוי בו השתמש סאירוס לתאר את נשות היתלום, דימוי שיתגשם מאוחר יותר במראה המוזנח של ניאנור. תגובתו של טורין מגיב להתגרויות הללו אולי אינה מודרכת מאותה קללה, אבל יש בה גם משהו מוקצן ומוגזם.

באשר למקור השני - בנבואת החלום נאמר ש'בן המחצית יתייצב' - כלומר, יציע עצמו למשימה. לא נאמר שם שהוא יצליח בה (והוא נכשל בה; גולום הוא שהציל אותה, בעל כורחו).

סיפורו של הכלב הואן הוא אכן הדוגמא הטובה ביותר לטענה שהעלית, אבל זו עדיין דוגמא בודדת.

פאראמיר: אתה לא יכול לומר שפרודו נכשל, אחרי כל הייסורים שהוא עבר. הוא הביא את הטבעת עד למקום שבו תושמד, ובכך עשה די.


אייתלאדאר: אם טולקין יכול, גם הוא יכול. קרא את מכתב מספר 246 ואז תבין.


זארן אוגה: אני חולק עליך כהוגן! לא בכדי שם טולקין את המילה "נכשל" במרכאות, ומוסיף שזהו "כשלון במובן אותו יתפסו פשוטי הרוח". "כישלונו" של פרודו היה בלתי נמנע, במובן הזה! כפי שטולקין מציין, סיכוייו של פרודו לגבור על הטבעת היו כסיכוייו של חילזון מול סופרנובה.


באלין: זה לא משנה אם הכישלון היה בלתי נמנע או לא. ואם אני אנסה לכבוש את העולם בעזרת סכין מטבח וכמובן אכשל , העובדה שלא היה לי סיכוי משנה את העובדה שנכשלתי?


זארן אוגה: נו באמת... מלכתחילה החכמים לא ציפו שפרודו יצליח להשליך את הטבעת בהר הדין. אלרונד מכריז

גם במועצה הוא מתנסח באופן דומה -

גאנדאלף, אלרונד וגאלאדריאל אינם שוטים: הם מיטיבים לדעת את כוח הטבעת ויודעים כי אין שמץ של סיכוי שכוחו של פרודו יעמוד לו להשליך אותה בבוא העת. אלא שהבעיה, לגביהם, איננה השלכת הטבעת: בעניין זה הם משליכים את יהבם על ה"מזל" (שאיננו אקראי כלל וכלל). אבל עצם ההגעה להר הדין,ף היא שאיננה אפשרית, היא המבחן בו עומד פרודו, כנגד כל הסיכויים. וכפי שגאנדאלף רמז עוד בימים הרחוקים ההם בפלך, אז בא גולום, מימש את הקללה שהטיל בו פרודו, ופתר את השלה האחרון, הבלתי-אפשרי-בעליל.

לסיכום: הגדרת משימתו של פרודו היא להגיע להר הדין עם הטבעת. בהגדרה זו הוא עומד ואינו נכשל. העובדה שבסיום קרס תחת עוצמתה האיומה של הטבעת איננה נחשבת לגנותו, מאחר וזה היה סביר וצפוי, והאל בחסדו כי רב, מאחר ועמד בן התמותה הזעיר במשא הכבד מנשוא ככל יכולתו, פותר את השלב האחרון. פרודו לא נכשל.

באלין: תלוי איך מסתכלים על זה, האם המטרה של פרודו הייתה להשמיד את הטבעת או לגרום לכך שהטבעת תושמד? אם המטרה היא להשמיד אז הוא נכשל- הוא לא השמיד את הטבעת. הוא לא הצליח להשמיד אותה ואלמלא גולום היא גם לא הייתה מושמדת. אם המשימה היא לדאוג שהטבעת תושמד אז הוא לא נכשל- הטבעת הושמדה.


זארן אוגה: אכן, ולטענתי הן טולקין והן החכמים הציבו בפני פרודו כמשימה את ההגעה להר הדין עם הטבעת, ולא הציבו דרישה (מגוחכת) להשליכה מרצונו


באלין: אז אתה אומר שבעצם אלרונד וגאנדאלף אמרו לפרודו: "יופי חמוד, כן, כן לך עם הטבעת עד להר געש הגדול במורדור ושם אתה רק צריך לזרוק ת'טבעת לאש. הבנת חמוד? יופי! לא, אין סכנה שחצי מליון אורקים ינסו להרוג אותך. אתה יודע מה?כדי שלא תפחד דוד גאנדאלף יצא איתך. בסדר? (תוך כדי טפיחות על הראש שלו)"

וחשבו לעצמם: "מה אכפת לנו שהוא בחיים לא יצליח לזרוק את הטבעת? הוא בטח יחליק על איזה קליפת בננה או משהו והטבעת תיפול להר"

אלה דוגמאות קצת (טוב, לא קצת. מאוד) מטומטמות אבל עד כמה שהבנתי זה בעצם מה שאתה אומר. הם אמרו לפרודו להגיע להר וקיוו ששם הוא יחליק על קליפת בננה והטבעת תיפול.

זארן אוגה: הדעה שאתה מייצג היא כדעתו של דנתור. כלומר שמלכתחילה שליחת בן-מחצית עם הטבעת למורדור היא מעשה איוולת.

גאנדאלף חושב במסגרת של התמודדות טוב ורע, ושל כוח הגורל. אין אפשרות להביס את סאורון בכוח. למעשה, אין שום אפשרות להביס אותו בכלל, בשום דרך הגיונית.
אבל גאנדאלף קשוב לרוחות הגורל. כוח כלשהו, שאיננו כוח הטבעת ואיננו הכוח של יוצר הטבעת, הביא חפץ זה לרשות בן המחצית. זה איננו מקרה. יש כוונה בדברים.
מכאן נפרשת תוכנית נואשת. מה יש לעשות בטבעת? האפשרות היחידה היא השמדה. השמדה אפשרית רק בהר הדין. הגורל הניח את הטבעת ביד בן-המחצית, ועל כן עליו להגיע להר הדין. אם אכן יש גורל וכוונה אלוהית מאחורי הדברים, זה חפצם, ועל פיהם הדברים יסתדרו, איכשהו. אם אין- הכל אבוד ממילא, בין אם תשלח את בן-המחצית להר הדין ובין אם תשב בבית.

איש- אפילו לא גאנדאלף- לא יגע איך ייפול דבר. אבל החכמים ידעו שיש גורל, ואם תלך בנתיבו, הבלתי-אפשרי יקום ויהיה. הם פעלו מתוך אמונה דתית, וזכו.

אפשר אפילו שנתיב הגורל המיועד היה פתלתל עוד יותר, ובדרך הטבעת היתה עוברת מפרודו למישהו אחר (סאם? גולום? אורק כלשהו?) ועדיין הטבעת היתה מושמדת, ועדיין פרודו היה מצליח במשימה- מפני שיש כאן מבחן תוצאה, ברור ונורא. הגדרת המשימה - של פרודו, אראגורן וכולם- היתה למעשה לאתר ולצעוד באותו נתיב גורל ניסתר. הם הצליחו.

באלין: אז אני מניח שגם סאורון ידע על "הגורל" הזה. הוא היה צריך לדעת שאם הם "ישתמשו" בגורל, אין לו סיכוי כבר מהתחלה.

זארן אוגה: סאורון לא מסוגל לחשוב במונחים כאלה. רעיון השמדת הטבעת זר לו לחלוטין.

פאראמיר: לעיתים ה"רעים" אינם מסוגלים לצפות את מהלכם של ה"טובים".
בשביל סאורון לא קיים רגש כמו חמלה, או רצון טוב, או אהבה, והוא אינו מסוגל לקלוט שמישהו אכן מסוגל להשמיד את הטבעת ולא להשתמש בה לתועלתו האישית.

Idril: גאנדאלף אומר בשלב כלשהו כי סאורון לא דמיין "אף בחלומותיו הגרועים ביותר" תרחיש מעין זה. ראינו כבר שרבים וטובים היו סבורים שהמשימה הנ"ל נטולת הגיון לחלוטין. הצעד המתבקש ביותר היה שאדם בעל כוח והשפעה, למשל בורומיר היה לוקח את הטבעת לגונדור (במקרה זה) היות וכל אפשרות אחרת נראתה חסרת תקווה ובלתי אפשרית.