10/6/2002 1:05:15 PM


קוכולין:

שלום לכולם, בהודעה הזאת רציתי לפתח נושא שהועלה לראשונה על ידי אנוויניאטר בפורום אורט הישן, אם אני זוכר טוב. המדובר הוא בתפיסה של "פקודה בלתי חוקית בעליל" בשר הטבעות, על רקע שתי סצינות, מ"שובו של המלך ומהסילמריליון".

ראשית כל, יש לומר שישנן שתי רמות ללגיטימיות של אי ציות לפקודה. חשוב לומר שהכלל (הן בצבאות מודרניים, הן בצבאות קלאסיים והן בשר הטבעות) היא שיש לציית לפקודה ככלל. לעיתים, מסיבות שונות, מותר לא לציית לפקודה, וניתן לומר שאפילו אסור לציית לה.

המושג של פקודה בלתי חוקית בעליל בישראל נקבע, כידוע, לאחר טבח כפר-קאסם. המדובר הוא בחיילי משמר הגבול, שקיבלו פקודה לירות בנשים וילדים בכפר-קאסם ללא שום צידוק או התגרות. השופטים לא קיבלו את הטיעון של "רק מילאנו פקודות", ותוך כדי כך הגדירו את המושג המודרני של פקודה בלתי חוקית בעליל:

"סימן היכרה של פקודה "בתי חוקית בעליל"- מן הדין שיתנוסס כדגל שחור מעל לפקודה הנתונה, ככתובת אזהרה האומרת "אסור!" לא אי חוקיות פורמלית. נסתרת או נתסתרת למחצה, לא אי חוקיות המתגלה רק לעיני חכמי משפט חשובה כאן, אלא: הפרת חוק גלויה ומובהקת, אי חוקיות ודאית והכרחית המופיעה על פני הפקודה עצמה... אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב, אם העין אינה עיוורת והלב אינו אטום או מושחת- זוהי מידת אי החוקיות בעליל הדרושה כדי לבטל את חובת הציות של חייל ולהטיל עליו את האחריות הפלילית למעשיו".

אם כן, בבג"ץ כפר-קאסם נקבע לראשונה בישראל המושג של "פקודה בלתי חוקית" בעליל. למעשה, יש לשים לב שמדובר ברמה הבסיסית, המתירה מינימום אפשרי של אי ציות. מותר לא לציית רק לפקודה למעשה תועבה ברור וגלוי. כפי שנראה מאוחר יותר, ישנן גישות המתירות אי ציות גם לדברים פחות חמורים.

המקבילה של בג"ץ כפר-קאסם בשר הטבעות היא הפרשה המתרחשת ב"שובו של המלך", אף על פי שסופה תמוה במקצת בעיני (ולזה התייחס אנוויניאטר בדיון הישן בפורום אורט). המדובר הוא בברגונד, המציל את מפקדו פאראמיר מטירופו של אביו ועוצר גונדור דנתור. זאת תוך כדי הפרת פקודה מפורשת של השליט ואף הרג שומרים שניסו לבצע את הפקודה. וכך התייחסו שומרי גונדור למעשיו באותו הרגע: "והאחרים קיללוהו וקראוהו מופקר ובוגד באדוניו". למעשה, באמצעות "בגידתו", הציל ברגונד את חיי פאראמיר משליט מטורף. ציות לפקודה, במקרה זה, משמעו הפקרת פאראמיר למוות, פשוטו למשמעו. ודאי הוא שמבחינת ברגונד, התנוסס על הפקודה דגל שחור.

גנדלף, אולי היחיד מבין גיבורי שר הטבעות שבאמת מבין לליבו של כל אחד ואחד, מצדיק את מעשהו של ברגונד ומכיר בחובת אי ציות לפקודה בלתי חוקית בעליל. וכך הוא נוזף בשומרי גונדור:

"אך אתם, משרתי האדון, שצייתתם לו ציות עיוור, זכרו זכור, כי אלמלא הבגידה של ברגונד היה פאראמיר, מפקד המגדל הלבן, מועלה גם הוא על המוקד".

ולדנתור המטורף, שאומר כי "זכותו לצוות על משרתי ביתו", אומר גנדלף את הדברים הבאים:

"רשאי אתה, אך רשאים האחרים להמרות את פיך, בשעה שרצונך הופך לטירוף ופונה אל הרע".

אמירה זאת, לדעתי, שייכת לרמה השנייה, הגבוהה יותר של אי ציות, אותה אזכיר בהמשך ההודעה. אם אנחנו מנתקים אותה מהמקרה הפרטי הזה, ניתן להבין מדבריו של גנדלף שחובה להמרות את פיו של שליט שמצוותיו מובילות את המדינה לתהום של טירוף. אין מדובר כאן רק במניעת מעשה תועבה ספציפי (שריפת פאראמיר), אליו התייחס גאנדלף בדבריו לעוטי השחור והכסף, ואליו גם התייחסו (במציאות) שופטי בית המשפט העליון בבג"ץ כפר-קאסם. מדובר כאן בדבר כללי הרבה יותר, אותו אנסה להמחיש באמצעות שתי דוגמאות, אחת מההיסטוריה ואחת מהמיתולוגיה, היינו- מהסילמריליון.

והרי הדוגמא הראשונה. ב-1938 התכוון היטלר לפלוש לצ'כוסלובקיה ובכך להצית מלחמת עולם. כמעט כל ראשי הצבא הגרמני הסכימו כי מדובר במעשה איוולת וטירוף, שיביא בסופו של דבר לחורבנה המוחלט של גרמניה. הנחוש מכולם היה הרמטכ"ל, גנרל לודוויג בק, שגרס כי אם היטלר יפלוש לצ'כוסלוביקה, על כל הגנרלים להתפטר ולהפילו בהפיכה צבאית. בעקבות המשך מדיניות המלחמה התפטר בק מתפקידו, ועבר להנהיג את המחתרת האנטי-נאצית בגרמניה, תפקיד אותו מילא בנאמנות עד 1944, אז נרצח על ידי חייל נאצי שלקח אותו בשבי. כאשר האשים אותו מפקדו כי הוא מפר פקודות, ענה לו בק כדברים הבאים, במכתב ששלח ב-1938:

"הציות החיילי נגמר כאשר הידיעה, המצפון והאחריות אוסרות על ביצוע פקודה".

כלומר, לפי דבריו של גנרל בק, חובה על איש הצבא להמרות את פיו של השליט כאשר מדיניותו מוליכה לטירוף וחורבן. דברים אלו זהים כמעט לדבריו של גנדלף לדנתור: הציות נגמר כאשר הפקודה שנתן נוטה לרוע ומשרתת הלכה למעשה את סאורון. לא מדובר כאן רק בסירוב להשתתף במעשה זוועה ספיצפי. דבריו של גנדלף כלליים הרבה יותר: מדובר כאן בסירוב מוחלט להשתתף במדיניות הרת אסון. וזאת, לדעתי, הרמה השנייה, הגבוהה יותר, של אי ציות לפקודה בלתי חוקית בעליל.

דווקא רמה כזאת של אי ציות מקבלת חיזוק מפרשה המתרחשת בסילמריליון. אני מתכוון, כמובן, לסיפור אקלבת' וחורבן נומנור. כידוע, תמכו רוב הנומנורים (בסוף ימי הממלכה) במדיניותו הרת האסון של אר-פרזון, שעמד להוביל את ארצו לחורבן מוחלט. מיעוט הנאמנים, ששמר על דרך נומנור האמיתית ונשאר נאמן לאלים, הואשם בבגידה. בסופו של דבר מחליט מנהיג הנאמנים אמנדיל להפר את פקודותיו של אר-פרזון ולבקש מחילה מהולאר. הוא מסרב להשתתף במלחמה של אר-פרזון, מאחר והוא יודע שהיא פשע שיוביל לחורבן נומנור. כאן לא מדובר על מעשה אחד שדגל שחור מתנוסס מעליו, אלא על סירוב לשתף פעולה במדיניות המטורפת. גם את הנאמנים מטריד עניין חוסר הציות, וכך אומר אלנדיל, בנו של אמנדיל, לאביו:

"הלא תמעל כך במלך?" אמר אלנדיל, "כי היטב תדע במה מאשימים אותנו, כבוגדים וכמרגלים, וזו האשמה כוזבמת היתה, עד היום".

ואמנדיל, המחליט לבחור בדרך ההתנגדות, עונה כדברים הללו לבנו:

"אילו חשבתי כי יש למנווה צורך בשליח מעין זה, או אז בגדתי במלך. כי ישנה נאמנות אחת אשר ממנה אין לפטור את האדם בלבבו, מכל סיבה. אך אני אתחנן לחמלה על בני האדם ולגאולתם מידי סאורון המכזב, כי לפחות אחדים מהם נותרו נאמנים. ובאשר לחרם, אשא את עונשו בעצמי, לבל יוטל האשם בכל העם כולו".

חשוב לשים לב כי אמנדיל מודע לבעייתיות שבמעשהו. הוא לא "בוגד בקלות". אך על מנת להושיע את העם, הוא מוכן לבגוד ולהקריב קורבן אישי, פיסי ומוסרי. מעניין לציין כי טיעוניו דומים מאד לטיעונים שנשמעו מפי הקצינים הגרמנים שנטלו חלק במחתרת האנטי-נאצית. לפי טיעונים אלו, הנאמנות לדת הנוצרית חשובה להם יותר מהנאמנות למדינה ולמפקדים. אמנדיל אומר שאי אפשר לפטור את האדם מהנאמנות לולאר, והיא חשובה יותר מהנאמנות למלך. במובן היותר רחב, יוצא אלנדיל כנגד מדיניותו של המלך, מאחר וידיעתו (שנומנור תושמד), המצפון שלו (הנאמנות לולאר) והאחריות שלו (לגורל עמו) אוסרות עליו לבצע פקודה.

ופה אני מגיע לנקודה המעניינת ביותר. ברור שהרמה השנייה של אי ציות (בק בהיסטוריה ואמנדיל במיתוס) מרדנית יותר מהרמה הראשונה (מעשה ברגונד). בלג'נדריום, מוצדקת לחלוטין "בגידתו" של אמנדיל, ללא כל רבב. היא אשר איפשרה את הצלת הנאמנים, את הקמת גונדור ובסופו של דבר- את הברית הראשונה ותבוסת סאורון הראשונה בארץ התיכונה. היא גם אשר הצילה שריד מחוכמת נומנור לדורות הבאים. לעומת זאת, דווקא מעשהו של ברגונד, המציין רמה נמוכה יותר של אי ציות (למעשה נפשע אחד, ולא למדיניות שלמה), זוכה ליחס סלחני הרבה פחות. וכך גוזר אראגורן את דינו של ברגונד:

"ברגונד, חרבך שפכה דם באולמות המקודשים, וזה מעשה אשר לא ייעשה. כן עזבת את משמרתך בלי רשות אדונך או הממונה עליך. בימים עברו היה דינך מוות. ועתה הוטל עלי לחרוץ את גזר דינך. כל העונשים בטלים בעבור גבורתך בקרב, ויותר עוד מזה משום שעשית כל אשר עשית מאהבת השר פאראמיר. בכל זאת עליך לעזוב את חיל המשמר של הטירה, ולצאת את קרית מיניאס-טירית".

אמנם, ברור שאראגורן מבין את מעשהו של ברגונד, וגם נותן לו לשבת עם אדונו האהוב פאראמיר באמין ארנן. אבל בכל זאת, אי אפשר להתעלם מזה שהמלך החדש לא עובר על המעשה לסדר היום. הוא נותן את העונש המינימלי שיכל לתת, אבל בכל זאת- יש כאן עונש. לכן, אני סבור שמעשהו של אראגורן (במקרה זה כמו במקרה איאוון) לא תואם את תפיסתו העמוקה יותר של גנדלף בנושא אי ציות לפקודה. הרי "בגידתו" של ברגונד, במקרה זה, היתה חובה פטריוטית! אם לא היה מציל את פאראמיר, או אז, לפי תפיסתו של גנדלף, היה ניתן למצוא בו טעם לפגם.

ומכאן נובעות כמה שאלות לדיון:

1. מדוע, לדעתכם, מתייחס טולקין ל"בגידה" במשמעות רחבה הרבה יותר, היינו- בגידה מוחלטת במדיניות המלך המרושע, באופן חיובי כל כך, בעוד על "בגידה" במשמעות מצומצמת- נסיון למנוע פקודה רעה אחת, ניתן בכל זאת עונש?

2. רבים טוענים כי שר הטבעות הוא אפוס נוצרי. האם אתם חושבים (וכאן אני מחכה בקוצר רוח לתשובה של ווליס) שתפיסת "הפקודה הבלתי חוקית בעליל" אצל טולקין מושפעת מציוויי הדת הקתולית בעניין? הרי ידוע כי הדת הקתולית מתירה מרד בעריץ במצבים מסויימים (המקרה של אר פרזון הוא מקרה קלאסי). ויש פה עוד נקודה מעניינת: האם האשמה שמטיל דנתור בגנדלף, כאילו הוא "מנסה לשלוט מאחורי כל המלכים", אינה דומה לאשמה שהטילו מלכים חילוניים רבים בימי הביניים באפיפיור ובנציגיו הכמרים? האם מדובר פה ברמז על עליונות הסמכות הדתית על הסמכות החילונית, ועל התר מסויים להפר פקודה בשם המוסר והדת?

מורמגיל:

אני חושב שארגורן היה חייב להעניש אותו בתור מלך כדי להראות שמעשה של אי ציות לפקודה נחשב לבגידה והוא אכן ראוי לעונש אבל בתור אדם הוא הבין לחלוטין את מעשהוא של ברגונד וכמובן שתמך בו,אבל אם אכן היה נותן לליבו לקחת את הפיקוד הוא היה מראה שבגידה היא דבר אשר נסלח בקלות וזה היה מקשה מאוד על שילטונו.

ובקשר לשאלה השניה:אני לא יכול להגיד כרגע אם אני מסכים אם זה או לא כי זה מצריך מחשבה מרובה בנושא אבל באופן תאורטי אם הייתי מסכים היה ברצוני להעלות את השאלה הבאה:האם בעזיבתם של הקוסמים את הארץ התיכונה ואת ממלכות האדם מוסרת מהממלכות החובה לציית למוסר הולאר? האם בהעברת הבחירה למלך(גנדלף היה יועץ חשוב לכל שליט בארץ התיכונה אם הוא רצה בזה או לא והעזרה שלו מכוונת את מעשיהם של המלכים והגיבורים) הוא הופך את המוסר לדבר פחות דתי ויותר פוליטי?



גלאדיוס:



אם אראגורן לא היה מטיל את העונש, הוא היה יכול לעשות זאת ע"י ביטול החוק, או ע"י החלטה יוצאת דופן במקרה יחיד זה.

אין הגיון בלבטל את החוק כי חשוב מאוד - ההקדפה על השמירה (והאסור להפר פקודה) והאסור לשפוך דם באולמות המקודשים.

החלטה יוצאת דופן במקרה זה גם לא הייתה הגיונית ומתאימה לדעתי. להצלת פאראמיר קדמה הפרת פקודה שלא הייתה בלתי חוקית בעליל - השמירה, מכאן שכן הופרה פקודה חוקית. וויתור על עונש היה מראה, לדעתי, על שרירותיות של המלך אראגורן בהחלטותיו, והיה גורם לירידה בערכו המוסרי בעיני העם.

לכן לדעתי לא היה הגיון באי-נתינת העונש. אראגורן לדעתי החליט נכונה ונתן עונש, וכך רשמית פעל ע"פ החוק ונתן עונש למפר הפקודה, אך מעשית אין העונש קשה כלל וכלל.



לסיכום: נראה לי שברגונד כן אשם בכך שלא ציית לפקודה חוקית, ולכן כן מגיע לו עונש. בכל זאת, העונש קשה רק רשמית, ומעשית אראגורן הראה שהוא מוסרי וטוב, ונתן לו להיות עם פאראמיר.

מה דעתכם? ברגונד אשם (חלקית ובמעט כמובן בגלל הנסיבות), או לא?



קוכולין:

קשה לי לקבל את הפרשנות הזאת בנוגע לברגונד.
בלי "לשבור את השמירה" ואפילו בלי להרוג את השומרים האחרים (שני המעשים שנלוו להצלת פאראמיר), לא היה ניתן להצילו. לכן, לדעתי, ברגונד לא חטא בזה שנטש את משמרתו. הוא היה חייב להציל את האדון שלו. לדעתי, מעשים משניים שכרוכים במעשה אחד גדול- דינם כדינו.

אני לא חושב שניתן להצדיק את העונש שנתן אראגורן ב"שמירה על החוק". הרי בדיוק בזה אנחנו עוסקים כאן- בהפרה של פקודה לא חוקית ובמקרים בהם מותר להפר את החוק. הרי כולנו מסכימים (וכך זה גם מוצג בלג'נדריום) שמה שעשה אמנדיל בסיל' זה מעשה צודק לחלוטין, והרי מדובר כאן בהפרת חוק גדולה וחמורה הרבה יותר מהחוק אותו הפר ברגונד! לסתירה הזאת אנחנו צריכים להתייחס.

בנוגע למה שאמר מורמגיל, אני חושב שעזיבת האיסטרי אינה מראה על רשות ליטוש את מוסר הולאר. היא מראה על כך שבני האדם בשלים לשמור על המוסר הזה בעצמם. כמו ילד, שההורים מלמדים אותו מה זה מוסר ומכריחים אותו לשמור עליו, אבל כשהוא גדל הוא יכול לשמור על המוסר הזה לבדו.



גלאדיוס:

אני מדגיש את הנקודה שהפקודה לשמירה עצמה אינה בלתי חוקית בעליל, נכון?

הפקודה לשמירה נתנה ממניעים חוקיים והגיוניים וזו מטרתה.

אם כך, הוא הפר פקודה חוקית, דבר שאסור. אתה אומר שמניעיו היו טובים וכך גם תוצאת מעשיו, ולכן אראגורן בחוכמתו נתן לו עונש קשה רק רשמית - אבל בכל זאת, ברגונד הפר פקודה חוקית.