הרע והמכוער - 03.2003





בדיון זה בפורום 'מתקדמים', המשתתפים מנסים להבין את הקשר ביצירותיו של טולקין בין רוע לבין כיעור פיסי וכיצד קשר זה משתלב (אם הוא משתלב) בז'אנר הספרותי הרומנטי.


דני אורבך: רציתי לשתף אתכם בסוגיה שעלתה בדעתי בימים האחרונים, והיא הקשר בין כיעור, או ליתר דיוק- הידרדרות במראה הפיזי, לבין תהליך הידרדרות לרוע ב"שר הטבעות" וביתר כתבי טולקין. הייתי רוצה להביא מספר דוגמאות לכך. ראשית כל, גרימא לשון כחש. בתיאור הראשון שלו ב"מלך בהיכל הזהוב" מוצג הוא כך:

"לרגליו, על אחת המדרגות, רבצה דמות איש כחוש שפניו חיוורות וחכמות ושמורות עיניו כבדות".

כבר בתיאור הזה יש משהו מפוקפק (המילה "רבצה"), אבל בעיקרון התיאור הוא רגיל- ואפילו ציון הפנים ה"חכמות" מציינת תכונה חיובית.

כמובן שלשון כחש הינו רע ומרושע כבר בשלב זה, אולם הרוע מתפרץ החוצה רק לאחר התעוררות תיאודן. שימו לב לתיאור הבא:

"אט אט קם לשון כחש. בעיניים עצומות למחצה התבונן בעומדים סביב. לאחרונה נחו עיניו על תיאודן, והוא פתח פיו כמבקש לדבר. ואז הזדקף פתאום. ידיו פרכסו, עיניו הבריקו. כה מרושע היה מבטו עד שהגברים נרתעו מפניו. הוא חשף שיניו, ובנשימה שורקת ירק לרגלי המלך, זינק הצידה ונס במורד המדרגות".

כלומר כבר בתיאור הזה, של התפרצות הרוע, ניתן להבחין בסימנים של הידרדרות פיזית. מגמה זאת מתחזקת בתיאור בואו של לשון כחש לאיזנגארד. וכך מספר מרי-

"מן הערפל הגיח איש רכוב על סוס זקן ויגע. והוא עצמו נראה כיצור מוזר ומעוקם. מלבדו לא היה שם איש. כשיצא מן הערפל וראה לפניו פתאום את התהפוכה וההרס, קפא על מושבו ופניו הוריקו כמעט..."

שימו לב לתיאור- "יצור מוזר ומעוקם". ומרי עוד לא יודע בשלב זה על רוע ליבו של לשון כחש! לפחות לא בשעה שהוא רואה אותו לראשונה. ניתן לכאורה לטעון שדבר זה נגרם בשל נדודיו הארוכים בשממה, אך לא היא. שימו לב, גם אראגורן נדד רבות בדרכי השממה, הרבה יותר מלשון כחש. כזה הוא תיאורו בפרק "הצעדן", כאשר רואים אותו ההוביטים לראשונה (ועוד לא יודעים עליו דבר

"לפתע השגיח פרודו באיש מוזר למראה, שזוף שמש ורוח, שישב בצל סמוך לכותל וכרה אוזנו לשמוע את שיחת ההוביטים. קנקן בירה גדול היה מוצג לפניו, והוא עישן מקטרת ארוכת-קנה, מיוחדת בצורתה. רגליו היו פשוטות לפניו וגילו מגפיים עשויים עור משובח, תואמים יפה לרגליו, אך שחוקים מרוב הליכה ומכוסים עתה שכבה של בוץ קרוש. עטוי היה גלימה שמסעות רבים נתנו בה את אותותיהם, עשויה ארג כבד כעין הירוק הכהה. ועל אף החום ששרר בחדר חבש מגבעת שהאפילה על פניו. עם זאת אפשר היה להבחין בברק-עיניו בשעה שהיה מתבונן בהוביטים"

שימו לב- אין בתיאור הזה שום שם תואר שלילי, בסגנון "יצור מוזר ומעוקם". הצעדן נראה מסתורי, אולי אף מפחיד במעט, אך בשום אופן לא מגעיל או דוחה מבחינה פיזית.

שימו לב שאינני מדבר על יצורים מכוערים מטבע ברייתם, כמו האורקים או אותו הדרומי עקום הרגליים בברי. אני מדבר על אנשים בעלי מראה נורמלי, שהמראה הפיזי שלהם מידרדר ביחד עם הידרדרותם לרוע. ושימו לב- ככל שהמסע נמשך אראגורן נגלה דווקא במלוא הדרו המלכותי, ואילו לשון כחש נגלה במלוא כיעורו. הרי תיאורו בפרק "פרידות רבות" כ"קבצן הגורר רגליו ומייבב" הוא עוד יותר פתטי. וכאן ההוכחה- ההידרדרות הפיזית, במראה, שמגיעה כלוואי להידרדרות הנפשית לרוע. לא רק לשון כחש עובר תהליך כזה- הוא עוד יותר בולט אצל סארומאן- שנראה מלכותי וחכם בתחילה, ובפרק "פרידות רבות"?

"איש זקן, נשען על מטה בעל בגדים בלויים, פניו ספק אפורים וספק לבנים-מלוכלכים"

שימו לב להבדל בין תיאור פתטי זה לבין תיאורו של סארומאן המובס, אך עוד שומר על כבודו וכוחו באיזנגארד הנצורה-

"דמות ישיש עוטה גלימה שנתקשו לעמוד על צבעה, כי גווניה היו מתחלפים כל אימת שהסבו עיניהם או זעו ממקומם. פניו היו מאורכות ומצחו רם, עיניו נוצצות וכהות ועמוקות מחקר, ומבטן רציני ורחום, לו גם עייף מעט. שערו וזקנו לבנים היו, אך קווצות שיער שחור עיטרו עדיין את שפתיו ואת אוזניו".

וסופו האומלל של סארומאן גורם לנו לתהות, האם הגלימה הצבעונית והדרת הפנים המלכותית לא כיסו על כל הנמק והקבס עוד קודם לכן-

"פרודו הביט ביראה ובחמלה במת המוטל לרגליו, ובעוד הוא מסתכל בו, דימה לראות בו פתאום חותם של שנות גסיסה ארוכות. הפנים הצטמקו והלכו עד שהיו כמטליות של עור שנמתח על גולגולת מאוסה. הוא הרים את כנף הגלימה המזוהמת שהיתה זרוקה לצידו, כיסה אותו והסב פניו".

ושוב- הקשר בין המפולת הרוחנית לזאת הפיזית נראית בבירור. אלה לא שתי הדוגמאות היחידות- גם גולום, שהיה הוביט במקורו, הידרדר פיזית ונפשית, גם במראה וגם בנשמה, בעקבות החזקתו בטבעת. נכון, הוא היה זמן רב מאד בחשיכה- ויש האומרים שבגלל זה זכה במראהו המפלצתי, אבל במקום אחר מתאר לנו טולקין בני לילית שהיו גם הם שנים רבות בחשיכה. כלואים ומעונים קשות שנים רבות במרתפיו של סאורון (הוא תו), בתקופת ברן ולותיין. וכך הם מתוארים בשירת ליתיאן:

"

אזי מחוֹרָבוֹת כושלים,בעיניהם מפלבלים,

דידו לאור מהצינוק,

כמי תהום מצולה עמוק,

האסירים מפוחדים,

הולם ליבם ורועדים,

יצאו בזחול על ברכיהם,

חלקם יליטו עיניהם,

כי התרגלו לעלטה,

שנים רבות בבעתה,

מיואשים, ליבם כבה,

בם זה מכבר אין כל תקווה,

ממצמצים מצל תהום,

יצאו לבוהק אור היום"


ואין כל רמז לכיעור גולומי- מפלצתי כמעט.

לא רק גולום אלא גם סאורון הולך ומידרדר פיזית ככל שמתקרבת מלחמת הטבעת. את צורתו היפה איבד לאחר חורבן נומנור ובזמן מלחמת הטבעת הוא רק צל שנאה. גם כאן ניתן לראות הידרדרות פיזית מול הידרדרות הולכת וגוברת לרוע. (אף כי רשעתו של סאורון תמיד חזקה במיוחד). ניתן לראות זאת לא רק אצל סאורון, אלא גם אצל אדונו, מורגות שר האופל. שימו לב לתיאור של מורגות בצעירותו, כפי שכתוב באתראבת פינרוד א-אנדרת:

"הסתכלנו בו וראה! עטוי היה בגד שהתברק בעין הכסף והזהב; כתר ענד לראשו, ויהלומים נצצו במחלפותיו. "אם יש בלבכם להידמות לי," הוא אמר, "הנני ואלמדכם." ואנו קיבלנוהו כמורה לנו."

זהו מורגות המפתה, המסית והמדיח- שבא אל גזע בני האדם שזה עתה התעורר כדי להעבירו מארו לעבודת השטן. אבל גם מורגות הנורא, שמתגלה במלוא אימתו, עדיין מעורר כבוד והוד באותם הימים-

"והנה מקץ עת הופיע, אדיר קומה ואומר-מלכות, אך פניו היו קשויות וגאות"

השוו את זה למורגות המפלצתי, המדורדר, הממורמר שלאחר הקרב עם פינגולפין, אותו מביסים ברן ולותיין. שימו לב להבדל בין שני התיאורים, והרי תיאור מורגות לקראת סופו בשירת ליתיאן:

"כך באוגליר מרות צוּלָק,

דואב גופו ומבולק,

הילך צולע וכושל,

מאז מָלַך על כס ברזל,

במנהרות מעמקים,

ולא ראה עוד אור שחקים.

זומם ובמחשך נסתר,

קָשַה ליבו, מר ואכזר,

הלוך ושוב בהיכלו

תרעד קרקע ממשקלו,

פוסע בלא מנוחה,

חומס שלטון ומלוכה

בכל תבל, תוכנית טווה

הכל לשעבד אבה"

מורגות שרואה לותיין עדיין מפחיד ומאיים, אך לא יותר ממפלצת רצחנית וחסרת עכבות- שימו לב לתיאור-

"לצד עמוד נתעב בצל,
ניצב כס מחושל ברזל,
המלך מורגות שם ייהום,
ובעפר רגליו הֶדוֹם
גוויות מתים וגוססים,
שבדמם מתבוססים.
כי על גופם שפך חימה,
של אונס ושלל מלחמה"

גם כאן רואים זאת- ההידרדרות הפיזית, במראה, נמשכת ומתגברת עם ההידרדרות אל תהומות הרוע, שאף פעם אין להם תחתית וסוף.

הייתי רוצה לשמוע דיעות ותגובות מכם. מה הקשר, לדעתכם, בין שתי צורות ההידרדרות? האם באמת ניתן להסביר זאת בסיבות רציונליות בלבד (מורגות נפצע בקרב עם פינגולפין, סאורון איבד את צורתו בשל טביעת נומנור, גולום נתכער בשל החשכה, סארומאן ולשון כחש בשל המסע ועוד), או שבאמת יש כאן קשר בין ההתכערות הפיזית לזאת הנפשית? ואם כן, מדוע ומה מהותו? האם הגוף הינו ראי הנפש במקרים הללו, או שיש לכם הסברים נוספים?

שירלימיר: זה אחד מהמאפיינים של הכתיבה הרומנטית, טולקין השתמש בה המון, וכמובן לא רק הוא.
בסגנון כתיבה כזה האדם אף פעם לא פועל בחלל ריק ויש כל מיני התאמות: התאמה בין תכונות האופי לבין המראה החיצוני שלו, התאמה בין המעשים שהוא עושה לבין הטבע ובטח יש עוד.

כמובן שזה לא מתקיים במציאות: בעולם האמיתי אם אתה עצוב - לא בהכרח אפור בחוץ ואם רצחת- לא תיהפך למכוער. אבל כך זה מתואר בשרה"ט, כאמצעי ספרותי ולא כתיאור אמיתי ומחייב, ובגלל זה אנחנו מקבלים דמויות טובות שהן גם יפות תואר ודמויות מושחתות שהתכערו. זו אגב, אחת מהסיבות שבגללן טולקין זכה לביקורת על הספר, משום שאם אתה לא חובב רומנטיקה המיתאם הגבוה הזה בין יופי חיצוני ליופי פנימי נראה פשטני.

זארן: אבל טולקין גם טרח להכניס סטיות מהתקן הרומנטי, הדרואדאין וההוביטים מחד, סאורון, מורגות והדרקונים בימי יפעתם מאידך.

שירלימיר: אבל אם הוא לא היה מכניס סטיות מהתקן הרומנטי זה היה נראה כמו סרט של וולט דיסני - שילגיה היפה והמכשפה המכוערת והנוראה.
יש תקן וגם אם הוא לא עובד אחד על אחד, עדיין יש מתאם גבוה בין טובים יפים ורעים מפחידים ומאיימים.
זה לא הופך את הספר לנחות או פשטני כי אצל טולקין דברים הם אף פעם לא פשטניים. זה פשוט חלק מהחווייה הרומנטית.

זארן: זהו, שזה לא עובד ככה, הגמדים לא נראים משהו - לא משנה אם הם טובים או רעים. אראגורן, באותה פגישה בפונדק, נראה לא משהו. דרואדאין והוביטים כבר אמרתי, וציינו כבר שסארומאן, סאורון ומורגות ניראו מצויין בזמנו.

בקיצור מרוב סטיות לא רואים את התקן.

מה שכן - אפשר לעשות הפרדה זהירה. בני לילית נראים טוב תמיד, זה בגנים שלהם. גם מנוולים כמו קאראנטיר ומאייגלין (אני לא מתייחס לזה שזה הולך נגד התאוריה הרומנטית שלך, שירלי, אלא לכיוון אחר, סבלנות).
גמדים נראים תמיד... גמדים, מה לעשות.
נישאר לנו עולם האדם, שהוא בעצם המקום לבחון את "תאוריית הרומנטיות". אצל כל השאר יופי או כיעור הם מאפיינים כלל גזעיים ולכן אינם מתאימים לתאוריה, אך גם לא סותרים אותה.

מן הראוי היה שפה אעשה טבלה, ובה אכנס את כל בני האדם שניתן להם תיאור חיצוני (כולל הוביטים- גם הם בני אדם), אקבע טוב/רע/נייטרלי לכל אחד מהם, ומכך אסיק מסקנות. אין לי כוח וזמן לתרגיל המתמשך הזה, אבל במבט חטוף התחוור לי שהתוצאה תהיה, כנראה, מפתיעה גם עבורי.
גם בקרב בני האדם יופי וכיעור נקבעים ע"פ מוצא, ולא על סמך אופיים.

ישנם יוצאי דופן - אראגורן וגרימא, אבל עם השאר זה מסתדר - ההוביטים, הדרואדאין, החמאוני ואנשי ברי, כל אלה נראים בסדר ומטה. בני גונדור ורוהאן, לעומת זאת, יפים שחבל"ז, וההאראדרים מתוארים כחסונים ועזים.

שירלימיר: לא מדויק, לא כל גזע "טוב" הוא בהכרח "יפה" אבל הוא כן יקבל התייחסות חיובית ושמות עצם חיוביים.

על הגמדים לא נאמר הרבה, אבל יש התייחסויות לגמלי בשמות תואר חיוביים ("גמד חסון").
הוביטים? הם אולי לא יפים, אבל הם בטח לא מכוערים/ מפחידים/ מאיימים. ושים לב שמכל ההוביטים, דווקא על פרודו נאמר שהוא "נאה מרובם" (

ציטוט שלך). מדוע זה לא נאמר על סאם, מרי או פיפין? משום שזה לא מתאים להם וזה לא משרת דבר בעלילה או בהבנה שלנו את דמותם.
ההראדרים לא רעים ולכן אין פלא שזכו לשמות תואר חיוביים - אראגורן ערך איתם הסכמי שלום לאחר מלחמת הטבעת.

ויש גם לבחון את הצד השני - אורקים הם רעים ומכוערים. פי סאורון הוא "דמות גדולה ורעת מראה". אני לא בטוחה בקשר למוצאו - אם הוא "מגזע בני המערב" אז על פי התאוריה שלך הוא היה אמור להיוולד יפה, על פי גזעו (אבל הוא לא). ואם הוא מ"הנומנוריאנים השחורים" שהשתעבדו לסאורון, הוא מושחת מטבעו ולכן מאיים מאוד (=מתאים לתפיסה הרומנטית).

ואחרון חביב - נבחן את הדמויות שעברו מצד לצד - מראיהו של סארומאן הושחת ככל שטבעו הידרדר. גולום מתואר באחד מרגעי החסד שלו "כהוביט ישיש ותש כוח, מצומק מנטל השנים הארוכות שהרחיקוהו מתקופתו, מרעיו ושארי בשרו, מן השדות והנהרות של נעוריו, ועתה אינו אלא שבר כלי זקן ורעב ומעורר חמלה". איזה שינוי זה לעומת גולום של הר האבדון עם הנשימה המרוססת והניבים הארוכים!

לסיכום - טולקין מורכב מספיק כדי לתאר דמויות אמינות, אבל התקן הרומנטי קיים גם אם הוא רק בגדר מיתאם ואינו פועל אחד-על-אחד. זו אינה התפיסה הרומנטית היחידה בשר הטבעות, כך שאני לא מבינה מדוע אתה רואה בה עלבון.

זארן: זה מעגלי במקצת, לא? כמובן שמי שטוב יקבל שמות תואר חיוביים, זה אותו דבר

כמו עדן, אני חושב שצריך להפריד בין התאור החיובי של מי שחיובי - מחויב המציאות - לטענה שכל מי שטוב יפה - שזו התפיסה הוולט - דיסנית. בשר הטבעות הגישה השניה איננה נכונה. הראשונה כן - כיוון שזה סיפור שיפוטי עם מסומנים ברורים. כשיש טוב ורע אז אפשר לשפוט.

אבל בטווח הארוך יש קשר בין טוב ליפה - והקשר יתגלה אם תמתין כמה עשרות אלפי שנים... או, במקרה אחר, אם תביט על אדם לאחר מותו. בעולם שר הטבעות אינך יכול לסמוך אוטומטית על מי שיפה. הקשר גוף-נפש יבוא לידי ביטוי בסופו של דבר, אבל "סופו של דבר" יכול להיות עידן או שניים מאוחר מידי עבורך.

אין פה כל כך עניין של עלבון - טוב, אולי קצת - מפקששים הרבה מהרבדים היותר עמוקים אם נצמדים למושכלים שטחיים ונוחים של "מי שטוב יפה" וכ"ו. כמו ברנדה פרטריג' - מי שמחפש סימבול מיני בכל דבר ימצא אותו, ומי שמחפש את וולט דיסני בכל דבר ימצא אותו, וזה חבל, כי כך מפקששים הרבה מהספר.

בסופו של עניין טולקין כתב את שר הטבעות בשביל עצמו, כמעט לגמרי, ועל כן ניתוק של היצירה מהסופר אינו אפשרי. התכנים של הספר הם האמונות של הסופר, שוב כמעט לגמרי. טולקין התנגד לסמים, ועל כן אם נמצא התייחסות לסמים, היא תהיה שלילית ומזועזעת. טולקין חיבב שתייה בחברותא, וזו מוצגת כעניין חיובי, וכך הלאה. המסקנה שלי מכל העניין היא שטולקין האמין שיש גזעים יפים ומכוערים... ללא קשר לטוב ליבם. ואם בד"כ קושרים את ההוביטים לאנגלי הפשוט שטולקין כה חיבב, מן הסתם דעתו על צורתו החיצונית של האנגלי הפשוט, על אף הערכתו אותו, לא היתה מהמשובחות.

שירלימיר: מה זאת אומרת מי ש"טוב"? האם בעולם האמיתי יש "טובים"? האם בעולם האמיתי די לך להביט באדם ולדעת עליו הכל, כמו איאווין שהסתכלה בפאראמיר וידעה חיש מהר שאין איש בין פרשי הגליל שיוכל לו בשדה הקרב?

לא סתרת את הטיעון שלי, רק הוספת עליו.
בעולמו של טולקין יש קשר בין גוף ונפש? יפה. לעיתים הקשר הזה צומח רק לאחר מאות ואלפי שנים ולכן הוא ניכר בעיקר בצורתם החיצונית של בני לילית, מאיאר או ואלאר? יפה. לפעמים הוא ניכר כבר בחיים הקצרים של בני תמותה? נכון ויפה.

זו בדיוק תפיסה רומנטית. תפיסה שמקשרת בין מעשיו של האדם, להופעתו החיצונית, "להתנהגות" הטבע סביבו. הכל מתחבר למכלול אחד. בניגוד לתפיסה הזו קיימת ראיה אחרת שעלפיה האדם ניצב בודד בעולם שאדיש לו.

הקשר בין גוף ונפש בולט ביותר מידי "מקרים" אצל טולקין, בדיוק מהסיבה שציינת לעיל - יש מאחורי הכתיבה של טולקין השקפת עולם. איזו השקפת עולם - רומנטית כמובן.

זארן: כל זה פשוט לא נכון, מצטער שאני נאלץ לומר זאת באופן כה בוטה, אבל זה פשוט צרור שגיאות.

ראשית, טרמינולוגיה. אין שום קשר בין "ההשקפה הרומנטית" לבין "טוב=יפה". ההשקפה "טוב=יפה" גילה 2000 שנה לפחות (מתי היה אפלטון?) בעוד התנועה הרומנטית היא בת 300 שנה "בלבד".

שנית, יש פער גדול בין השקפה אידאית, כגון זו של אפלטון או להבדיל טולקין, לבין אימוץ סכמה קטגורית סטייל וולט דיסני. הראשונים אומרי "צריך ש" או "בסופו של דבר". השניה אומרת "זה כך".

ישנן הרבה יותר מזוג השקפות נוגדות על העניין הזה. זו לא סכמה פשוטה של "תזה - אנטיתזה". למען האמת הענייין כה ניבדל עד שהצגה כזו שלו שגויה ממש, לדעתי.

יובל ווליס: בנוגע להשקפה הרומנטית, יש לה שורשים עמוקים יותר. אם ניקח את תחילתה המוסכמת - בשיא ימי הביניים, בתחילת המאה ה-12. הטרובאדורים בדרום צרפת נחשבו לראשונים שהחלו בקו הזה בשירתם, שעסקה לראשונה בהיסטוריה האירופאית באהבה אידיאליסטית טהורה, ובערכים של כבוד ויושר מוחלטים. מהם עברה התפיסה הזו לשאר אירופה ובעיקר ל'ספרות חצרות-המלוכה', שעסקה בחיי האבירים: סיפורי המלך ארתור ואביריו; סיפורי מסעות הצלב וקארל הגדול, וסיפורי אלכסנדר הגדול (בעיבודם הימי-ביניימי).

יש שטוענים שזו היתה תרבות ספרותית בלבד, שלא היתה לה אחיזה במציאות (אבירים לא נהגו אז באבירות), אבל עם הזמן היא הפכה לקוד של התנהגות.

זארן: קיבלתי, אבל עדיין יש פער זמנים ניכר.

שירלימיר: האם אתה טוען שבשר הטבעות אין כתיבה רומנטית? לא טענתי שכל מה שיש ברומנטיקה זה זהות בין הטוב ליפה.
יש ברומנטיקה הרבה יותר מזה, זו אינה ראיית עולם שטחית בכלל, והיא קשורה בקשר הדוק לתפיסה הדתית בכלל ולתפיסה הדתית קתולית בפרט. נכון, היא מושפעת גם מאפלטון, אבל אפלטון הרי השפיע על כל כך הרבה הוגים לאורך כל כך הרבה שנים, שזאת לא חוכמה...

יובל ווליס: איזו תפיסה רומנטית? הכללית או זו של טולקין? כי הכנסיה בימי הביניים מאוד לא חיבבה את הספרות האבירית; רובם של הטרובאדורים הושמדו באחד ממסעות הצלב האנארכיסטיים שנערכו בדרום צרפת בתחילת המאה ה-13. דומה שרק אלמנט הגביע הקדוש (שהכיל את דמו של ישו), שהוכנס בתחילת אותה מאה לספרות הארתוריאנית, החזיר לה איזושהי לגיטימציה בעיני הכנסיה (אם כי גם אז הם ראו בכך כפירה מסויימת).

לעומת זאת המחשבה הרומאנטית בתחילת המאה ה-19 יצאה נגד הדת ונגד כל דבר שכובל את המחשבה. כך למשל המשורר שלי (Shelley) כתב מאמר בעד האתאיזם, שגרם לו הרבה בעיות באנגליה.

אני חושב שההגדרה שחיפשת היא 'רומאנטיזם קתולי', סיגנון שהופיע לראשונה אצל הסופר הסקוטי (והקתולי) ג'ורג' מקדונאלד - שהיה אחד ההשפעות החזקות על טולקין בתחילת דרכו. מקדונאלד, שכתב בשלהי המאה ה-19, חיבר בין הדמיון של התנועה הרומאנטית של תקופתו עם סימבוליזם נוצרי.

שירלימיר: יש לי הרגשה שטולקין לא היה חובב של סיפורי אבירים. זה יותר מידי מתייפייף בשבילו.


יובל ווליס: אבל הוא כן. הוא כתב פואמה ארתוריאנית ארוכה, שעדיין לא פורסמה. סימנים לסגנון של מאלורי ניכרים אצלו, וגם העריכה שלו ל'סיר גאווין', רומאנסה ארתוריאנית משנית, העידה על סימפטיה כלשהי (אם כי צריך לציין שהצד הדתי מאוד חזק בה, הרבה יותר מהמקובל בז'אנר).

אמנם אין קוד אבירי בשרה"ט, והיחסים בין אנשי האצולה מושתתים על הבנה וזכות של מורשת, מאשר מעמד (כך למשל ברגונד לעולם לא היה מעז להפר את פקודת אדוניו ברומאנסה אבירית), אבל משהו מרוחה של לוגרס (שמה של הממלכה האגדית של המלך ארתור), 'הממלכה הטובה ביותר שהיתה מעולם', מצוי כאן ובאידיליה שבפרק 'הסוכן והמלך'.