טיול טולקינאים

אחרי הרבה זמן שלא התקיימו טיולי־טולקינאים, אילן אמינוב ורן בר־זיק החליטו לעשות מעשה ולארגן טיול.
פתיל סיכום המפגש.
תודה לענבל, יואל ולאילן על התמונות.

הפרוטוקול מפי רן

היה כיף!

למי שלא יודע, לטיול הזה קדם טיול הכנה באותו איזור בהשתתפות מלאנת'לפים טל-ים שבו אני ואמינוב בדקנו את המסלול. לכן אנחנו ידענו בדיוק איך המסלול והדרך יראו.

התחלה

אני ויואל נפגשנו במתחם גלילות על מנת לבלוס המבורגר (יהודה מחה) ולאחר נסיעה של שעה לכיוון בינימינה הגענו למושב עמיקם (דרום הכרמל) באופן מפתיע - בדיוק לפי לוח הזמנים.

החניה

החניה שלנו היתה במקום מקסים בשם ההר העגול. מדובר בגבעה ששולטת טופוגרפית על השטח. במקום קיים שטח הנצחה לחייל שנפל במלחמת יום-כיפור. האתר לא כל כך ידוע ואין אליו שלטי הכוונה. אבל מי שמוצא אותו יכול להנות ממקום חניה מ-ו-ש-ל-ם ללילה. חוץ מנוף מרהיב ישנו שטח שטוח ונרחב למדורות וללינה. כמו כן ישנם במקום מצבורי ענפים מרובים למדורות, שולחנות פיקניק ופחי אשפה שמפונים פחות או יותר בצורה סדירה. בלילה המקום עצמו שקט ודומם.

חיש קל התמקמנו במקום, אספנו מצבור קרשים גדול, שפתנו מים לקפה (אני נכוותי... ) ובילינו כמה שעות בנעימים עד שהחשיכה החלה לרדת.

רן ויונתן מדברים בעוד אילן ושי משחקים בשש-בש ובן צופה במשחק בשקיקה.

שי, בן, אור ומאיה יושבים ברוב קשב לפנינותיו של אבא-רן.
יואל, סתיו ויהודה משוחחים על דברים ברומו של עולם.

האוכל

הפעם הבאתי עמי פיתוח טכנולוגי מיוחד: סיר ענקי שניתן לתלות אותו מעל המדורה באמצעות שלוש תומכות. הקמנו מדורת בישול, על שולחן מאולתר הקמתי מהר את 'המטבח'. במדורה התבשל לו המרק האטומי ואילו במקביל, על הגז, התבשלה לה קדירה ההפתעות בעוד אני מפקח על הכל בעודי יושב לי בנחת ורואה את הכל באמצעות תאורת גז.
מי שהיה בטיולים הקודמים יודע איזה שיפור אדיר התחולל בבישול לעומת הטיולים הקודמים, בהם נאלצתי לבשל בסירים קטנים, על מדורות מאולתרות תוך כדי שכולי שפוף וסופג את כל העשן וה"תאורה" נעשית באמצעות מישהו שמחזיק פנס שמאיר לתוך הסיר.

"המרק האטומי" מתחמם לו על גבי המדורה, רן עורך את כליו על שולחן האוכל

אין הנחתום מעיד על עיסתו, אך לי היה טעים (בת'כלס זה מה שהיה חשוב ). הסבנו מסביב למדורה, שתינו בירה קרה מתוך צידנית וחיש מהר החלנו לעשן איש-איש וסיגריתו הוא וכמובן הנרגילה (טבק חוקי למהדרין).

אילן ורן תוקפים חפץ דומם... לימים נודע לנו שזה היה צעיפה של טולקינאית הזהב

המדורה

סביב המדורה היה כיף שחבל על הזמן, סיפרתי צ'יזבטים משמימים, אילן סיפר את סיפור הצ'יז באביל (אני הייתי אחראי על האפקטים הקוליים), השמענו קולות של חיות ו'הפרחות יונה' (האשמנו אחר כך את מאיה בזה) וקישקשנו לנו כל הלילה.

אתם מאמינים בעב"מים?

החירבון הגורלי

מתישהו גם אני וגם אמינוב חשנו במעינו, גם יונתן רצה להצטרף ולפיכך נטשנו את החבורה העליזה מסביב למדורה, הצטיידנו במגבונים לחים, נייר טואלט ובפנס וירדנו במורד ההר. בדרך ראינו את זריחת הירח שהיה ענקי ויפהפה.

כאשר חיפשנו מקום לשבת, שמענו לפתע רשרוש בין השיחים של משהו שהולך ומתקרב אלינו. שלפתי את אקדחי והודעתי שאני חמוש ומתכוון לירות, אך הרישרוש נמשך. בעוד אני ממשיך לחפות באקדחי, השלכנו סלעים אל תוך השיחים ולפתע....

שעטת פרסות נוראית נשמעה - פרה החלה דוהרת לכיוון שלנו שמבט רצחני בעיניים שלה! אמינוב החוויר ויונתן כמעט התעלף. אני חשבתי שזה הרגע המתאים לבצע שיפור עמדות משמעותי לאחור - נתתי את הפקודה לשפר את העמדות... טוב, למה ליפות את העניין - נמלטנו, אחוזי בעתה, מודים לאל הטוב שהפרה לא תקפה אותנו כאשר היינו עסוקים במצוות 'דשן את האדמה'.

אחר כך חזרנו לאתר הפשע, חמושים באבנים נוספות ובכוונה לקטול את הפרה - אך היא נעלמה....

לילה טוב

בעוד האחרים העדיפו להתמקם מול המדורה דווקא, אני ואמינוב, אנשי השטח המנוסים - הקמנו לנו "מגורי סגל" פרטיים מתחת לעץ גדול ושם נחרנו כל הלילה.

למען האמת - רק אני נחרתי. כל השאר התלוננו על עקיצות היתושים, על הקור, על האבנים הקטנות בגב. חלק העדיפו לדבר עד השעות הקטנות של הלילה ליד המדורה (שכובתה רק בבוקר). בלילה גם שמר עלינו כלב יפהפה וידידותי מסוג האסקי עם עיניים כחולות שזכה לשם 'פנג'. עליו יסופר לאחר מכן.

פאנג, הכלב בעל העיניים הלבנות

הבוקר

בבוקר קמנו, אכלנו ארוחת בוקר (קורנפלקס עם חלב ופקאנים), שתינו כוס קפה (הפעם לא ניכוותי) ונסענו עם הרכבים כדקותיים עד שהגענו לבית הספר האזורי של עמיקם - שם החננו את הרכבים, אני ואמינוב עשינו מסדר ציוד והחלנו לצעוד.

המסלול

האמת היא שקשה לי לספר על המסלול - כמה שאני אתאר את הנופים היפים והמקסימים - זה לא יעביר אפילו שמץ מהתחושה של להיות שם, לטייל, לשיר את השירים, לצחוק ולדבר. כפי שיואל הגדיר את זה - טיול זה בעצם "מפגש פורום נודד". היה מסלול מאומץ, אך הקפדנו לקיים הפסקות תכופות בהן זללנו ועישנו. לאורך כל המסלול התלווה אלינו הכלב פנג ודאגנו להשקות ולהאכיל אותו באוכל קלוקל (אחר כך הוא עשה שלשול... ).

ארוחת צהריים והטרדה מינית אחת

את ארוחת הצהריים עשינו בערך ב 2/3 מסלול. אני אכלתי לוף ושעועית, למרבה הזוועה של כולם. אחרי שאני ואמינוב סעדנו את ליבנו - שלחנו את הילדים והשתרענו לישון במקום מוצל ונעים (עם יואל - שלא הצליח להרדם).

יואל, רן ואילן - "מנוחת הלוחמים". הם אפילו לא חולמים על מה שמצפה להם...

בעודי נוחר לי בשלווה, אני מרגיש נגיעות קלות ולחות בידי - אני פוקח את עיני ואני רואה את מאיה, טולקינאית הזהב, גוחנת מעלי ומנשקת את ידי בעדינות. בנים-לא-נים ניערתי אותה ממני וחזרתי לישון. לאחר שהתעוררתי, גיליתי תגלית מזעזעת! טישו מרוח באודם תחוב לו במכנסי!!!
מייד הערתי את אמינוב והוא ביקש ממאיה שלא לגעת בי יותר. אני מבין שאני נחשק ומושך - אבל אני מבקש - בלי מעשים כאלו - יש לי חברה!

אחרי ארוחת הצהריים

שוב, קשה לתאר את זה במילים - אני יכול לומר שעברנו דרך מטע מישמשים וזללנו בכל פה. אך המסלול הפך להיות קשה מבחינה טופוגרפית וכן היה מחסור בצל באזור, כך שנאלצנו לעצור פחות פעמים. הטיול בהחלט היה מאתגר פיסית. אך לא נורא כל כך כמו טיולים קודמים (והמבין יבין ).

סיימנו את המסלול בשעה 16:30 לערך, נפרדנו בחיבוקים ונישוקים איש מרעהו תוך הרגשה (אני מקווה של כולם) שהיה טיול מוצלח ביותר

חזרתי הביתה ב 18:00 לערך, שמח וטוב לב - אני מקווה שנוכל השנה להוציא לפחות עוד טיול כיפי כזה!

תודה לכל מי שהיה שם!

הפרוטוקול מפי יואל

בבוקר יום שישי, לאחר שאספתי את יהודה ואור יצאנו לדרך. ברכבת צפון נפגשנו עם ענבל, נתנאלה, רן, יונתן ואילן. נסענו לסינימה סיטי ושם התכוננו לטיול ע"י מילוי קיבותינו באוכל "משובח" . לאחר הארוחה הדלקנו את סיגריותנו ( בהחליטנו בבטחון שאם גם משמאל וגם מימין יש שלט ועליו רשום "אסור לעשן" אז ביניהם כמובן נמצא אזור העישון. כמעט וסיימנו כאשר הגיע איש בטחון וביקש מאיתנו לכבות את הסיגריות. כמובן שנשמענו לו ( מלבד רן שהמשיך לעשן בהחבא ) ולאחר זמן קצר יצאנו שוב לדרך.

עקב חוסר הכרותי עם הדרך עקבתי אחרי רן. כשהגענו לבינימינה רן החליט לשעשע אותנו ועשה שלושה סיבובים במעגל התנועה, מה שאכן גרם לנו לצחוק בטירוף. בתחנת הרכבת בבינימינה נפגשנו עם שאר המטיילים, סתיו, בן, מאיה ושי. משם המשכנו למושב עמיקם. חצינו את המושב ( בעודנו עוקבים אחר רן ) והגענו לשביל עפר. שביל עפר זהו ביטוי הממעט לתאר את העניין, היה זה שביל מלא אבנים, צר ומתפתל כלפי מעלה ומעוטר בשלטים רבים שנכתב עליהם: "אין כניסה למכוניות", "שביל תלול", "הכנס על אחריותך שלך" וכו'. על השלטים צויירו גולגלות אדם ומכוניות מרוסקות היו על צידי השביל .

רן כמובן פנה ישירות לשביל והחל ליסוע למעלה במהירות שלא הייתה מביישת נסיעה בכביש ירושלים תל-אביב בשעה שלוש לפנות בוקר. אני וסתיו, נסענו אחריו באיטיות ובזהירות בעודני מקלל אותו עם כל קפיצה ומכה.

לאחר ששמנו מכוניותינו בכפנו הגענו למקום החנייה. מקום יפיפה שהוקם לזכרו של חייל אמיץ שנפל בקרב, לאחר שביצע מעשי גבורה. כאן אני רן ונתנאלה ישבנו לנוח ( עקב גילנו המתקדם ) בעוד שהשאר הכינו את העצים למדורה.

אור, נתנאלה והשקיעה

כשירד עלינו ערב, הדלקנו את המדורה ורן הכין לנו אוכל: מרק אטומי ותבשיל אורז. למרבה הפתעתי המרק היה מצויין וגם האורז היה טוב. לאחר מכן, עם בקבוק בירה קר ונרגילה מצויינת התלנו לדבר ולשיר. אילן סיפר לנו על צ'יקו - הטורף האימתני שהוא מגדל, ורן סיפר לנו את סיפורו הטרגי של אוהד הפוטה - סיפור מזעזע מימי הצבא של רן.

יושבים מסביב למדורה

אילן, רן, יואל ויונתן מצדיעים ושרים את ההמנון הלאומי, בפרץ של ציונות! (שימו־לב להצדעה המיוחדת של יונתן)

בשלב מסויים רן אילן ויונתן החליטו שצריכים הם ללכת ליער כדי לטפל במספר ענינים חשובים. עברו דקות מעטות ולפתע אנו, היושבים לצד המדורה, נבהלנו, ערב רב של יללות, צריחות וצעקות רמות פרצו מכל עבר. כה רב היה הרעש שחשבנו שאנו מותקפים ע"י מאות אינדיאנים, ובעודנו חוששים אילן רן ויונתן חזרו בריצה והסתבר לנו שהם אלו שצרחו, לאחר שניתקלו בחיה מבעיתה ומסוכנת - הפרה הפרהיסטורית הטורפת .

לילה ירד, פרסנו את שקי השינה במרכז הגבעה. רן יעץ לנו להעביר אותם אל מתחת לעץ, היכן שהוא ואילן ישנו, שכן, רן אמר, השמש תעיר אותנו מוקדם בבוקר. לאט לאט כולם הלכו לישון, בעוד אני ויונתן מדברים על עניינים ברומו של עולם ( סימפסונס בעיקר ). אינני זוכר בדיוק מתי הכלב הופיע. יונתן קרא לו סיריוס, אילן וחלק מהשאר פנג, אני קראתי לו כלב . לאחר שניסה את המרק האטומי והאורז של רן, הלך והתיישב ליד אילן, שם שמר עליו כל הלילה.

התעוררנו בחמש בבוקר, וגילינו שבן החרוץ שמר על המדורה בוערת כל הלילה. תחזיותיו הקודרות של רן על שמש בעיינים לא התממשו, כי ערפל כבד אפף אותנו. התחממנו ליד המדורה וחיכינו שכולם יקומו. רן נחר לו בשלווה ויונתן הלך להעיר אותו, למרות שאילן הזהירו שהוא מסכן את חייו ( שכן לרן יש אקדח והוא אוהב לישון ).

אכלנו ארוחת בוקר, וירדנו באיטיות רבה בשביל. החננו את המכוניות ליד בית הספר במושב ואילן עשה מסדר ציוד. יצאנו לדרך. הטיול היה כיף מאוד, היה זה, כפי שהגדיר אי מי, טיול הוביטים. היינו הולכים עשר דקות ואז עוצרים בצל לעשרים דקות כדי לנשנש ולהתדיין ( כאן יונתן הגדיר את הטיול כמפגש פורום נודד. בדרך רן סיפר לנו על הארועים ההיסטוריים הרבים שהתרחשו במקום ההוא ואף סיווג והסביר לנו על כל צמח ופרח שנקרה בדרכנו .

אנו הולכים בדרך, הופה היי! הופה היי!

לאחר שאכלנו ארוחת צהריים אני אילן ורן החלטנו לחטוף תנומה קלה. לאחר הלילה לא התקשנו להרדם. אני התעוררתי לאחר רבע שעה והלכתי להתבונן במקדש המפואר שהשאר בנו ביינתים לבוב.

המקדש המפואר לבוב. מאחור, תמונה של בוב

פיסול בבמבה ובביסלי

התחלנו לצעוד שוב. כאשר ראיתי את העלייה שלפנינו נבהלתי. פניתי למדריך שלנו, אילן ( guidefather ) ושאלתי: "אמור לי נא, העלייה לא נראת לך תלולה במקצת?"

"שטויות", פטר אותי אילן בנפנוף יד, "מדרון המוות הנורא הוא קל מאוד לעלייה". אני אחסוך מכם את פרטי החזרה המייגעת והאיטית ( מלבד שי מאיה ובן - שקיפצו להם במהירות קדימה ונטשו אותנו לאנחות ) ורק אומר שהגענו כואבים ודואבים חזרה.

סופו של דבר: היה טיול נהדר. מזמן לא נהנתי כל-כך. תודה רבה לכולם ותודה ענקית לרן ואילן.

טענותיה המופרכות של ההגנה בדבר פרשת ההטרדה המינית

תמיד מאשימים את הבלונדה! לא מספיק שמכפישים את שמי בהטרדה מינית () ובבגידה בש' זוגתי , עכשיו גם מאשימים אותי בהפרחת ציפורים למיניהן?!

במטרה להגן על כבודי, הרי לכם הסיפור האמיתי:

הגענו לאזור בו היינו אמורים לאכול ארוחת צהריים. לאחר שסעדנו את ליבנו על מעדנים שסחבנו כל הטיול (תפוצ'יפס, ביצים קשות, בורקסים יבשים וקציצות בלחמנייה), השעמום גרם לאנשים לעשות דברים מאוד מוזרים, כגון בניית מקדש לבוב הואלא מבמבה, כולל הכוהן הגדול. אני העדפתי לגלף דברים מוזרים מענפים ולחתוך לעצמי את האצבעות תוך כדי.

בינתיים במקום אחר, אילן, רן ויואל נשכבו על הריצפה והתחילו לנמנם. רעיון זדוני עלה במוחה של נתנאלה, והיא שלפה אודם ושלחה אותנו לעטר את השלישייה הנוחרת. החבורה בחרה בי לשליחות כי אני "יצירתית", וכך מצאתי את עצמי צועדת בחשש אל עבר השלישייה הנמה,מצויידת בליפסטיק של נתנאלה. הם התחילו לזוז כשהתקרבתי, אז התקפלתי בטענה שהם עדיין ערים, והמשכנו בעיסוקינו המוזרים. יותר מאוחר שלחו אותי שוב, אבל אני לא הייתי בטוחה שהם כבר ישנים. "ציירי לו על הכרס!", לחשו לי, אבל היה לי מספיק שכל להבין שאם הוא יתעורר בעודי מעטרת את כרסו בשלל ציורים הוא עלול להתעצבן, ולכן עדיף לצייר קודם על היד, ואם הוא לא יתעורר, לעבור לכרס. כבר בקו השני רן התעורר, ובקול מנומנם שאל אותי: "למה?". די מבוהלת, מלמלתי ש"שלחו אותי", וברחתי.

בעקבות הסיפור הנ"ל רן העליל עליי עלילות שווא כל הדרך חזרה למכוניות, והוסיף איומים בשם זוגתו היקרה.

והמסקנה- חבל ששי (ראה ערך ש' זוגתי) לא יותר יצירתי ממני, אם הוא היה הולך זה היה הרבה יותר משעשע.