נפגשנו על המדשאות המוריקות של מדרשת שדה בוקר, נקודת ההתחלה של הטיול: לגולטל, אילן אמינוב, אסף (טורגון), ראובן (אורגנו), דניאל (ארונאמו), קרן, קלרה, ורה ואני (רן בר-זיק) - תשעה במספר.

את הערב בילינו בהתמקמות באתר שנקרא "הסלון" - מערה ללא גג, שנוצרה באופן טבעי בצוקים שמתחת למדרשה, הדלקנו שם מדורה, הפעלנו גזיות וסיפקנו ארוחת הוביטים לתפארת: מרק ירקות, פיתות וחומוס, סלט ירקות, ספגטי ולקינוח: יין.

לאחר מכן שכבנו לישון לקול הגרעפסים הרועמים של טל ואסף שלאחר מכן החלו בחסות החשיכה לעשות חיקויי קולות של חיות והצחיקו את כולנו.

את היום השני החלנו ברבע לחמש. ארוחת בוקר של גיבורים הוגשה ל'חבורת הטבעת' שכללה בייקון (לקול שוועתו של רק"מ הצמחוני), חביתה וקורנפלקס בחלב. התארגנו במהירות והחלנו לצעוד לכיוון מזרח, הצעדה היתה נעימה ומזג האוויר פשוט אידיאלי. ההרים האדירים הפילו עלינו מורא, בדרך אפילו ניסינו לשיר חלק מהשירים הטולקינאיים אך כיוון שהכל טענו אני מזייף, הפסקתי. הגענו למקום שנקרא 'סלעים לבנים' ומורכב מ(איזו הפתעה) מדפי סלעים לבנים אדירים ומוצקים. הנוף היה מרהיב ונתיבנו היה קל. בשעה 10 לערך הגענו לאיזור מסתורי וקסום (מחוץ לגבולות המוכרים למטיילים) המכיל נחל קטן וגב מים עמוק בעומק של יותר ממטר וחצי. שם נחנו לזמן קצר. פרחים קטנים, חרקים וציפורים גם נהנו מהגב השקט והשליו.ראובן חלץ את נעליו והשקיע את רגליו בגב המים. אילנווה החרה-החזיק אחריו, רק מצער ששכח להוריד את הנעליים... אני גיליתי שניתן לאכול עלים של שיח מקומי בשם 'מלוח' ומאז ועד סוף הטיול עסקתי בזלילה מסיבית שלהם תוך תפילה לארו שלא אחטוף קלקול קיבה או הרעלה משונה.

לאחר שנחנו שעה קלה בפנינת הטבע הכמוסה הזו, החלנו את דרכנו במורד הנחל. בנוף ירוק ומרהיב (לא ידעתי שיש בנגב מקומות כאלו!), לאורך נחל זורם, קני סוף, פרחים ושיחי 'מלוח' שנזללו בכל פה, לבסוף הגענו לנחל גדול ולסדרה של גבי מים טבעיים בשם עין עקב, שם ישבנו והשתרענו למנוחת הצהריים הארוכה. קלרה, אסף וטל הזדרזו לשים בגדי ים. רק"מ הסתפק בתחתונים. ארבעת ההוביטים האמיצים זינקו לתוך מי הגבים הקפואים בזעקות שבר מחרידות והשפרצות מים לכל הכיוונים להשתאות המבקרים המועטים שהיו במקום. אני ואילן הסתפקנו במנוחה עצלה ועישון סיגרים שדניאל נתן לנו. לאחר מכן הכנו ארוחת צהריים... כיוון שהגזיה התקלקלה נאלצנו לאכול תירס, אפונה, סלט ירקות, חומוס, פיתות, מלפפונים חמוצים וקבנוסים בלבד. את האורז לא יכולנו לבשל.

בשעה אחת יצאנו שוב לדרך. מכאן המסלול החל להיות יותר קשה: החלנו לטפס מעלה מעלה על הרים אדירים כמו פרודו וסאם במעבר קירית אונגול. כיוון שאני סחבתי ליטרים רבים של מים וציוד רב תמיד נגררתי מאחור. עד שהגעתי למדף אבן בלתי עביר ואסף ודניאל נאלצו לגרור אותי מעליו, כשק תפוחי אדמה לקול צחוקם של השאר. המשכנו לטפס מעלה-מעלה, הנוף היה אכן מדהים. אך מכאן ומעלה הארץ החלה להדמות יותר ויותר למורדור: קרי ללא צמחיה, טרשים, חול וחול והרים עצומים ומרהיבים בגודלם. שירכנו את דרכנו בהרים הצחיחים כאשר אני ואילנווה משתרכים מאחור ומתנשמים בכבדות והשאר רצים כאיילות שלוחות על פני ההרים. בשעה שלוש לערך, באמצע הסיור ב'מורדור', רק"מ והשאר רצו לעשות עלייה קלה לשם תצפית להר שגובהו מאה וחמישים מטר מעל הרמה שבה היינו. אני, טל ואילנווה הקמנו לנו מחנה מאולתר והשתרענו למנוחה ושינה בעוד שאר בני החבורה השילו את תרמיליהם, לקחו מים בלבד והסתערו קדימה על ההר שאני וטל כינינו פה אחד "אמון-חוס".
מכאן אין הרבה מה לתאר. הגענו ביזע רב למדרשה שעתיים (!) לפני הזמן המתוכנן. רק"מ, ורה, קלרה, ודניאל נסעו באוטובוס בעוד השאר הצטופפו ברכבי (שזקוק לניקוי דחוף!) ונסענו למרכז, לא לפני שעצרנו ב'ממתקי ארמה' בבאר שבע לארטיק וקולה. הטולקינאים הוכיחו שהם מסוגלים לעשות מסלול קשה ביותר בזמן שיא. הטיול הסתיים בהצלחה ואנו מקווים לצאת לטיול נוסף שיתקיים באיזור גיאוגרפי אחר.