פרודיה על טולקין בתירגומו של איתילדין

לאחר שעה לערך, הגיעה החבורה לגבעה קטנה הקרויה נימאלדרס בלשון בני לילית, ודואיד'ריר בשפת הגמדים של דאין, שפירושו "גבעה קטנה". במקום זה השתהה גנדלף. "עלינו לעצור עתה," אמר "כי רגלינו עייפו, ופרסאות רבות עדיין לפנינו. ומי ידע אם עוד נמצא אי פעם מקום טוב מזה בארץ הקודרת הזו?”
רעד עבר בחבורה למשמע הדברים.
"כבר הגיע הזמן שנחנה, לא כן, ביל נערי?" אמר סם בפורקו את הסוסון.
הבהמה המסכנה הביטה בו, כמו מבינה, בעוד סם מסיר את סל הפיקניק מעל גבה.
גנדלף בדק במהירות את תוכן הסל, בעוד ההוביטים מביטים בו בציפיייה, ואינם מהינים לזוז. נראה היה כי הוא שקוע במחשבות, ושקט עגמומי הושלך על החבורה.
לבסוף דיבר הקוסם. “שעה קשה היא זו” אמר בקול שקט,"זה גרוע מכל אשר חזיתי. החמוצים אינם."
"לא שכחתי אותם,לא אני, אדוני”התגונן סם,”חשבתי עליהם כל היום, ולא הייתי יוצא בלי חמוצים כשם הייתי יוצא בלי אדוני, באמונה. שמתי אותם בסל, לא כן,ביל נערי?" הבהמה המסכנה הנידה בראשה, כמו הבינה. כך עשה גם גנדלף.
"אולי אורקים לקחו אותם,” אמר פיפין,”תמיד שמעתישאלה חביבים עליהם במיוחד”.
החבורה נאלמה דום. אפילו ביל, כמדומה, נמנע מלהשמיע רחש, כמו הבין. צלו האדיר של הסל התארך, ואיש לא העז לגעת בדבר. פרודו שמע, ושמא דימה לשמוע,את יבבת אומללותה של קיבתו הולכת ומתעצמת... אז קם גנדלף. “אכן, פיקניק אכזרי הוא זה,” אמר, “כי החמוצים אבדו ללא שוב. אך אנו לא נאמר נואש. טבעות הבצל עדיין כאן, והשר האפל לא ישיגן כל עוד אנו חיים. הבה נאכל.”
וכך ישבו שעות, חולקים את מזונם, וכלה הנקניק הראשון, ואחריו באו עוד רבים.
אך עדיין לא נמצאו החמוצים, ולא נודע דבר על גורלם. אף על פי כן הלכה רוחם ועלזה, והם שרו מן השירים העתיקים, וסיפרו סיפורים רבים ואגדות רבות, כולם ביחד ובמקביל ובשפות שונות, שאף לא אחת מהן היתה מדוברת בעת ההיא. ביל הניד בראשו, כאילו הבין.
לבסוף קם גנדלף.”עלינו להחפז עתה,”אמר, “כי חמה כבר שוקעת בפאתי מערב, ואנו טרם הגענו לקינוח.בני המחצית מתמלאים באיטיות רבה. אכן, יש בהם יותר מכפי שמי מכם שיער.”