מאורת הבאלרוג

כאמור, נמצא בידי עותק של "הרפתקאות גרימא בארץ התיכונה". ספר זה שונה מאד באופיו מ"שר הטבעות - הסיפור האמיתי" שהוא יותר ספר הסטוריה. "הרפתקאות גרימא" הוא ספר עלילתי בנוסח ספרי הבלשים של שנות השלושים והארבעים. הקלדתי כאן קטע קצר. אני מקווה שתהנו.

מאורת הבאלרוג

העקבות הובילו את גרימא אל מוריה. היתה זו שכונת מצוקה אפלה שהעמידה אפילו את עוז רוחו של החוקר האמיץ במבחן. מרגע שעבר את המחסום בכניסה, נדמה היה לו שמכל עבר מתבוננות בו עיניים חיוורות, חורשות רע. ביוב שעלה על גדותיו הצטבר בשלוליות מצחינות בצידי הרחוב. במרחק נשמעו הלמות תופים מאיימות.

עד מהרה ניצב מול יעדו: שלט ישן ומרופט, מואר למחצה הצביע למטה, אל "מאורת הבלרוג". היה זה פאב אפל וידוע לשמצה באלימותו, אבל "הבלרוג", הבעלים של המקום, היה מקושר היטב, והיה לו תמיד מידע טוב, למי שהיה מוכן לשלם את המחיר. גרימא נאנח, וירד במדרגות הטחובות והאפלות, מקפיד לנגב את נעליו במחצלת שבכניסה.

הבלרוג עמד לפני הבר, מצחצח בעוז את אחד הכסאות הגבוהים המרופטים. לבוש היה בפיג'מה ישנה, ונעול נעלי בית פרוותיות בצבע ורוד. שערו האדום והארוך היה פרוע כרעמה, והוא נראה כאילו התעורר זה עתה.

גרימא התיישב על אחד הכסאות האחרים והמתין בסבלנות עד שבעל הבית יתפנה אליו. הוא כבר הכיר את התרגיל, וידע כי אין טעם להטריד את הבלרוג כשהוא נמצא באחת ממתקפות הנקיון שלו. הוא היה פשוט פנאטי בעניין. סיפרו עליו כי זמן קצר לאחר שפתח את הפאב התקינו השכנים בקומה השניה מספר מדפים במטבח. הבלרוג חשב כי הקידוחים שלהם גרמו לטיח לפול מהתקרה וללכלך את הרצפה שלו. לאחר מספר ימים נמצאו כל השכנים בבניין טבוחים בדירותיהם, ומאז עמד הבניין מעל "מאורת הבלרוג" נטוש.

בעודו ממתין, תהה גרימא איך הבלרוג מצליח לשמור על הנקיון במקום כמו "המאורה". באויר עמד ריח של דם מעורב בעשן סיגריות, אבל על הרצפה לא היה אפילו כתמון, או פרור של אפר. דומה כאילו קסם אפל הגן על המקום.

לבסוף חדל הבלרוג לשפשף את גב הכיסא, ופנה אל גרימא בקול עמוק וגרוני:

"גרימא ג'ונס, חי נפשי! לא ראיתי אותך פה מזה עידן ועידנים!"

"אל תגזים, באלרוג קשישא. רק עידן אחד. ואני רואה שהעניינים פה מתנהלים כרגיל."

"אח, זו עבודה קשה, גרימא נערי." הבאלרוג הניד בראשו הפרוע, מניח כוס בירה בפני גרימא. "האורקים מציפים את המקום, יורקים על הרצפה ומפצחים גרעינים. למה הם לא לומדים שזה נגמר בזה שאני מפצח להם את הראש? סתומים לגמרי."

"לגמרי" גרימא הניד בראשו.

"והגמדים," המשיך הבאלרוג "מסתובבים לי בין הרגליים כל היום, וכל מה שמעניין אותם זה 'נשים גדולות'. סוטים!"

"זה נורא." הסכים גרימא ולגם מהבירה שלפניו.

"והאנטים באים ואחרי כמה כוסיות מתחילים לדבר עם השולחן ומשכנעים אותו להצטרף למהפכה."

"משוגעים." אמר גרימא.

"וההוביטים כל פעם רוקדים על השולחנות, ושופכים את כל המשקאות שלהם. את ההוביטים אני הכי שונא."

"ההוביטים הם הכי גרועים." אמר גרימא.

"הכי גרועים." הסכים הבאלרוג, והתבונן באיש הנאה שלפניו בעיניים אדומות מאלכוהול. "אבל הרי לא באת לכאן להאזין לצרותיו של באלרוג זקן, גרימא נערי?" שאל.

"אני במעקב." הודה גרימא. "יש בעיות."

"בעיות?" עיניו של האלרוג כמעט חצבו חורים בגולגלתו "ספר לבאלרוג זקן את החדשות."

גרימא נעץ את עיניו בבירה "יש חומר חדש. זה בא מואלינור. יותר גרוע מהעשב של ההוביטים. ממכר מייד. והופך את המשתמשים לסגולים."

"סגולים, מה?" מיצמץ הבאלרוג "זה עסק ביש. אם לפחות היה זה איזה צבע נורמלי כמו ירוק בקבוק, אז עוד אפשר היה לסבול."

גרימא הנהן. "אני חושב שהם עובדים דרך גאנדאלף 'האפור'. אתה יודע משהו?"

"גאנדאלף האפור... כן, אין ספק שאני יודע משהו. הוא היה כאן לפני כמה ימים. עם חבורה שלמה של הוביטים, גמד ועוד כמה בריונים. היית צריך לראות איזה בלאגן הם עשו פה. קודם כל נכנסו בכל השלוליות ברחוב, והשאירו עקבות בוץ כמו צבא של אורקים. אחר כך התחילו לקלוע אבנים אל הכיור, ולבסוף פתחו בקטטה עם איזה טרול מטומטם שהיה פה, ושרפו את הווילונות. נאלצתי להוציא את השוט ולזרוק את גאנדאלף מפה פיזית. אני שונא הוביטים!"

"אתה יודע לאן הם הלכו?" שאל גרימא בהלתהבות.

"לא אכפת לי. כל זמן שהם הלכו מכאן." חתך הבאלרוג "אבל אולי זה יעניין אותך. מצאתי את זה בשולחן שלהם." הבאלרוג הוציא ממגירה בקבוקון קטן מלא נוזל שקוף. "על המחיר נדבר אחר כך."

גרימא נשך את שפתו ולקח את הבקבוקון. בתחתיתו היה כתוב באותיות קטנות "מיוצר בלוריין". גרימא נשם לרווחה. זו היתה הוכחה מכרעת.

הוא היישיר מבט אל הבאלרוג. "בוא נדבר על המחיר".