במקור לא היתה לאנטים שפה,
אבל בבואם במגע עם בני הלילית הם אימצו את הרעיון של תקשורת קולית. "תמיד הם
רצו לדבר עם כל הדברים, בני הלילית החביבים", נזכר זקן-עץ (שני המגדלים, חלק 3,
פרק 4). האנטים אהבו את שפת הקווניה, אבל הם גם פיתחו לשון משל עצמם, כנראה המוזרה
ביותר מכל לשונות ארדה. טולקין תיאר אותה כ- "איטית, עמוקת-צליל, צוברנית,
חוזרנית, ולמען האמת טרחנית; היה בה שפע של גוני תנועה ושל הבחנות צליל וכמות,
שבעטיים נמנעו אפילו חכמי האלדאר מלנסות להביעה בכתב" (נספח ו'). האנטים יכלו
כנראה להבחין בהבדלי כמות ואיכות זעירים בין צלילי השפה, והשתמשו בהבדלים הללו. הרבה
הגאים נפרדים באנטית ישמעו זהים לאוזניים אנושיות ואפילו לבני-הלילית. נראה שאנטית
אף משתמשת בהבדלי טונים, אולי בדומה לסינית, שהיא שפה שבה למילה פשוטה כמו "מא"
( (maיכולים להיות ארבעה
פירושים שונים (החל ב"אמא" וכלה ב"סוס") – ולסינים הם נשמעים
שונים זה מזה, מכיוון שההברה a נהגית בכל פעם בצורה שונה. האנטית עשויה להכיל הרבה
יותר מארבעה טונים.
המשפט A-lalla-lalla-rumba-kamanda-lindor-burúmë הוא הדוגמא היחידה שברשותינו
לאנטית מקורית; אך הטונים בהם הוא נהגה לא מובאים בשום מקום. זאת אולי אחת הסיבות לכך שטולקין
מתאר את השבריר הייחודי הזה של אנטית אמיתית כ"כנראה מאוד לא מדוייק"
(נספח ו'). אין באפשרותינו לנתח את הרסיס הזה, אך ניתן לשים לב לכך שעל פניו, מבנה
המילים הכללי מושפע בבירור מקווניה (מבחינת הסגנון הפונטי, כל האלמנטים חוץ מ- burúmë יכולים להיות בשפת בני-הלילית הנעלה; בקווניה ה-b במיקום הזה איננה אפשרית).
טולקין גם מתאר את האנטית כ"צוברנית"
ו"טרחנית". זאת משום שכל "מילה" היא בעצם תיאור ארוך ומפורט
מאוד של נושא השיחה. זקן-עץ אמר על שמו האנטי "שמי הולך וגדל עימי, ושנות חיי
רבות הן. על כן משול שמי לסיפור שלם. בלשוני, היא לשון האנטים העתיקה, נועד השם
לספר את סיפור בעליו." (שני המגדלים, חלק 3, פרק 4). מאוחר יותר, זקן-עץ התחיל
להעביר את הגרסה האנטית למונח "אורק" ישירות ללשון המשותפת, ואז הבין
שזה יקח הרבה יותר מדי זמן כשהוא מדבר אל בריות דמויות אנוש: "היתה כאן פלישה
גדולה של אותם, בורארום (burárum), אותם רעי
עין – שחורי יד – עקומי רגל – קשוחי לב –עקומי ציפורן – נאלחי בטן – צמאי דם, מורימאיטה-סינקאהונדה
(morimaite-sincahonda), הום, ומכיוון שאתם עם חופז, והשם המלא ארוך כאורך שנות
ייסורים רבות, אקצר דברי ואומר, אותם אורקים נאלחים" (שובו של המלך, חלק 6,
פרק 6); (morimaite-sincahonda – "שחורי יד – קשוחי לב" בקווניה). אם כן, ה"מילה"
האנטית לאורק היא תיאור יסודי מאוד וארוך למדי של האורקים וסגולותיהם. בכמה מקרים
השתמש זקן-עץ גם באלמנטים מן הקווניה ושירשר אותם יחדיו כפי שהיה עושה בשפתו שלו,
כמו laurelindórenan
lindelorendor malinornélion ornemalin. ב"מכתבים",
עמ' 308, טולקין מסביר ש"האלמנטים הם laure – זהב, לא המתכת אלא הצבע, מה שאנו נקרא לו אור זהוב; ndor, nor – ארץ;
lin, lind- – צליל מוסיקלי; malina – צהוב; orne – עץ; lor – חלום; nan, nand- – עמק, גיא.
כך שכוונתו היא בערך: 'העמק בו העצים באור זהוב שרים נעימות, ארץ מנגינה וחלום; יש
שם עצים צהובים, זוהי ארץ צהובת-עצים' ". עוד דוגמא היא Taurelilómëa-tumbalemorna
umbaletaurëa Lómeanor, שטולקין מפרש
כ- "יערמרובהצללים-עמקעמוקשחור עמקעמוקמיוער ארץקודרת". בכך זקן-עץ התכוון
לומר, "פחות או יותר", יש צל שחור במעמקי גאיותיו של היער (נספח ו').
דוגמאות אלו נותנות לנו טעימה מהתחביר האנטי, המורכב והחזרתי ביותר. ההערה "פחות
או יותר" היא מוצדקת בהחלט. נראה שתרגום אמיתי של האנטית לשפה אנושית הוא
בלתי אפשרי. ה"תרגום" יהיה במקרה הטוב תמצות קצר ומאוד לא מושלם של האמירה
המקורית. ג'ים אלן משער: "נאום באנטית, אם יהיה בכלל מובן לבני אדם, ישמע
כנראה כסוג של שירה מגובבת ומסובכת מאוד. יהיו חזרות על גבי חזרות על גבי חזרות,
עם שינויים קלים בלבד. אם בכלל יהיה משהו שנוכל לקרוא לו משפט, הוא עשוי להתקדם
במין צורה ספירלית, נע לכיוון הנושא העיקרי, ואז מתרחק שוב, נוגע לכל אורך הדרך
במה שכבר נאמר ובמה שעוד יאמר". (מבוא לשפות בני-הלילית, עמ' 176).
כשאנו מצוידים בידע הזה אנחנו יכולים להבין טוב יותר את
תיאורו של זקן-עץ עצמו לאנטית: "לשון מקסימה היא, אך נדרש זמן רב כדי להביע
בה משהו, וממילא אין אנו אומרים בה דבר אלא אם כן הוא ראוי שיספרוהו באריכות, וכך
גם יקשיבו לו". האנט ברגאלאד קיבל את שמו האנטי – "אץ-רץ" – כשאמר כן
לאנט אחר לפני שזה סיים את שאלתו; זה נחשב מאוד "חפוז" מצידו (ואולי היתה
עוברת רק שעה עד שיגיע סוף השאלה). ניתן להבין שלשון האנטים היא לא שפה להשתמש בה כשרוצים
לומר "העבר לי את המלח". כאשר האזין למועצת האנטים, פיפין "התחיל
תוהה בליבו אם הללו כבר עברו, בלשונם הבלתי-חפוזה, שלב של אמירת בוקר טוב;
ואם מתכונן זקן-עץ לערוך מפקד, כמה ימים יימשך מניין שמותיהם. 'תמה אני איך אומרים
כן או לא באנטית,' הרהר" (שני המגדלים, חלק 3, פרק 4). אנו חייבים
לשער שה"מילים" האנטיות ל-כן ו-לא הן מונולוגים ארוכים
וחוזרים על עצמם על הנושאים "אני מסכים" מול "אני חולק", ואז
אפילו "תשובתו הזריזה" של ברגאלאד היתה לוקחת לא מעט זמן. אך נראה
שאנטים לא תקשרו תמיד ב"דיאלוגים" בהם יש דובר אחד בכל זמן נתון. במהלך עצרת
האנטים "החלו האנטים ממלמלים באיטיות: אחד האנטים היה פותח במלמול, שני היה
מצרף קולו, ושלישי אחריו, עד שהיו מתנבאים יחדיו בקצב ממושך, עולה ויורד, יש יתחזק
בצידו האחד של המעגל, ואחר ידעך ויתחזק במקום אחר". הדיון היה בעליל סימפוניה
ארוכה ופועמת של דעות רבות המושמעות בעת ובעונה אחת, אט אט מתאחות למסקנה מגובשת. עובדה
זו תסביר מדוע עצרת האנטים לא התמשכה נצח שלם עד שהחליטה על תוכנית פעולה.
בכל זאת, אין צורך לומר שהשפה הזו
אינה מיועדת לבריות שתופסות את מושג הזמן כמונו. יש לצפות למוזרויות כאלו כשאנו
עוסקים בלשונם של עצים מהלכים.